"הבעיה בישראל היא לא הביקרות על מקבלי ההחלטות, אלא רמתם הנמוכה של חלק לא מבוטל ממקבלי החלטות בכל הרמות בין אם זה ראש הממשלה או מפקד תחנת המשטרה."

דרור, זה בדיוק מה שאני אומר. אוירה של התזת ראשים על כל פשלה אמיתית או מדומה מונעת מאנשים מוכשרים מלבחור בקריירה ציבורית. לא משנה מה קדם למה – התוצאה היא שהיחידים שנשארים הם אלופי ספינים שמסוגלים להתמודד עם התקשורת, עבריינים שלא עושים לה חשבון ואנשים שפשוט לא מוכשרים לכל קריירה אחרת. מספיק להסתכל על הרכב הממשלה כדי להיווכח כמה אנחנו קרובים לזה.

הפתרון, לדעתי, הוא לבנות שיח אחר, באתרים כמו זה שלך, שישאף לדיון אמיתי וענייני בבעיות. זה לא כל כך רחוק כמו שזה נדמה – בארה"ב יש בלוגים שנחשבים היום לא פחות משפיעים מהתקשורת המסורתית, וזה בארץ שיש לה מסורת עתונאית רצינית ומעמיקה. אתה לא צריך לצטט את רוזנבלום ולא אף אחד אחר, אתה צריך לכתוב מה שאתה חושב, כי הדעה שלך לא פחות חשובה משלו.

הי ניר,
הבעיה בישראל היא לא הביקרות על מקבלי ההחלטות, אלא רמתם הנמוכה של חלק לא מבוטל ממקבלי החלטות בכל הרמות בין אם זה ראש הממשלה או מפקד תחנת המשטרה.
הבעיות לא יעלמו אם לא נדבר עליהן, הבעיות אולי יפחתו אם נדבר עליהן ואם מקבלי ההחלטות הכושלים יוחלפו.
וזה בגדול אחת המטרות החשבות של מפלגת הירוקים.

אני בהחלט מקבל את את הערה שלך לגבי ירידה לחיהם של פוליטיקאים על כל דבר פעוט, וזה בהחלט דבר מגונה.
השאלה כאן היא מה קדם למה? האם הירידה לחייהם של הפוליטיקאים שהרחיקה את האנשים הטובים? או ההתנהגות הגרועה של הפוליטיקאים הרעים שעוררו את התקשורת.

אני בכל אופן מנסה להיות ענייני ולבקר את ההתנהלות הציבורית ואת ההחלטות עצמן.

תודה,
דרור

"מעניין אם יש בישראל גוף תקשורת שיאות להרים את המצעד הזה"

דרור, בישראל *כל* גופי התקשורת כבר מזמן הרימו את המצעד הזה. לפחות "עתונאי" דמיקולו אחד בנה קריירה מ"מצעד האיוולת" (אני מתערב אגב שאת הספר הוא לא קרא מעולם). למעשה התקשורת הישראלית לא מתעסקת כמעט בשום דבר חוץ מאשר נינט ופשלות שהיו או לא היו. (מלבד כמובן פשלות של התקשורת עצמה, מהרישים ו"מסמכי משטרה" מפוברקים למיניהם, שאותן מעלימים בזריזות מתחת לשטיח).

הגיע הזמן אולי לשאול מה התועלת בגישה הזו, ומה ההגינות במשפטי השדה שהתקשורת עושה, ומקרה משעל הוא אגב דוגמה מצוינת להתנפלות מכוערת וחסרת מידה על ארגון שלא רק שמגן על התחת שלי ושלך באופן יומיומי אלא במקרה נחשב בעולם לאחד הטובים שקיימים מסוגו.

להיות איש ציבור היום בישראל משול לעמידה בתור לגליוטינה. לא ידוע מתי, אבל יום אחד יונית או גדי יקראו בשמך. באופן טבעי אנשים הגונים ומוכשרים לא אוהבים לעמוד בתור כזה, וכתוצאה מי שהולך היום לתפקיד ציבורי הוא או נאיבי בצורה קיצונית, או עבריין או טפש. תסתכל על שרי הממשלה שלנו ותבין בדיוק לאן מביאה הגישה הזו.

היה דוקא יכול להיות מרענן לראות את הבלוגרים והפעילים מציעים איזו גישה אחרת, של הצעות אמיתיות לשפור המצב ונסיון אמיתי לפתור בעיות במקום לחפש אשמים, במקום אותו חטוט משעמם ודמגוגי בפצעים.