קראתי היום כתבה על האמון הדל שיש בציבור למשטרה, כמובן שאין כאן שום הפתעה.
ברור שהיו מספר סיבות למצב שנוצר היום חלקן אקטואליות וחלקם היסטוריות. כולם זוכרים את הסיבות האקטואליות, בני סלע, פיגועים פליליים, מעשה רצח לא מפענחים, החגיגה של טייקוני הפשע, ועוד ועוד…

אני רוצה לחזור קצת אחורה לפרשה שלדעתי היא פרשת מפתח, שפגעה קשות באמון הציבור במערכות השלטניות, הן במערכת החינוך, הן בצבא והן במשטרה. פרשת אוניברסיטת לטבייה.

בסיפור הזה צירך לחזור אחורה לתקופה שלפני כחמש שנים, תקופה שבה התפוצצו כאן הרבה מחבלים. היום אולי כמעט לא מתפוצצים מחבלים לעומת זאת מתפוצצות המון פרשיות שחיתות. 
פרשת אוניברסיטת לטבייה למי שלא זוכר התפוצצה לפני כחמש שנים, לא פחות חמורה מן הפרשות השחיתות החמורות שהתפוצצו בשנה האחרונה.
הפרשה הזאת אולי לא זוכה היום כמעט לאזכור. בקיצור, הסיפור הוא סיפור על קומבינה שאלפי עובדי מדינה היו שותפים לה. עובדים אלו קנו תארים מן האוניברסיטה המפקפקת הזו, וגם מאוניברסיטאות אחרות. לא היה כאן רצון להרחבת הידע והשכלה המטרה הייתה לזכות בתוספת שכר של אלפי שקלים בחודש במינימום מאמץ.
הייתה כאן קומבינה "משתלמת" משקעים כמה אלפי שקלים בקניית תואר, ותמורה מקבלים מן המדינה "החזר" של אלפי שקלים בחודש, שגם מחזיר את ההשקעה תוך זמן קצר וגם נוסף לפנסיה. במשך שנים הקומבינה הזו הייתה מקובלת בין רבים, רבים של עובדי המדינה ולא רק הזוטרים שבהם. הקומבינה הזו עולת ועולה למדינה מיליארדים מיידי שנה, וספק אם הציבור זוכה לתמורה לחלקיק מן המיליארדים האלו.

לדעתי, הפרשה הזו היא נקודת השבר שבה החל אמון הציבור להתדרדר ולהגיע למצבו היום. בשורה התחתונה הייתה לפרשה הזו מסר חמור מעין כמהו לציבור.
לא רק שאלו שהיו צריכים להיות אומנים על שמירה של המשאבים הציבוריים נכשלו בכך, אלא שהם ראו ברכוש הציבורי כרכושם ועשו הכול כדי להעביר כמה שיותר מן הרכוש הזה לכיסם.
לא רק שהתברר שאלו שאמורים לתת לנו את השירותים הכי חיוניים לנו עושים זאת ברשלנות, אלא שהם עבריינים של ממש.
אולי האבסורד בכל הסיפור הזה היה הטיפול בעבריינים האלו, במדינה שכולם מכירים את כולם ובמדינה שהספורט מספר אחד שלה הוא לדפוק את המערכת, במדינה כזו התייחסו בסלחנות תמוהה לפרשה.
התוצאה של הפרשה שלא רק שלא העיפו את כל עובדי המדינה שסחרו מייד ותוך דרישה להחזיר את הכספים שנגנבו בדרכי הרמייה. אלא הישארו כמעט את כולם במערכת, לרבים מהם הישארו את תוספות השכר ולאחרים לא דרשו להחזיר את הכסף שנגנב.
ואיך הייתה יכולה להיות תוצאה אחרת כאשר, המשטרה שחקרה את הפרשה, אלפים מאנשיה היו שותפים לקומבינה הזו?
לצערי, קברניטי המשטרה לא ראו בפרשה הזו נקודת שבר ולא עושה את הנדרש והעיפו את כל אותם שוטרים עבריינים. אלא בחרו לטייח, ובכך דנו לא רק את המשטרה למסלול שהתנהגות המושחתת מקובלת בה אלא גררו את כל המערכת הציבורית למסלול הזה.
מה שנשאר מן הפרשה הזו היא בעיקר מועקה ציבורית, מעוקה על מורים מפקפקים שבמקום ללמוד ולהשכיל קונים תואר, מעוקה על אנשי צבא לא מוסריים שמרמים את המערכת ומועקה על שוטרים שלא רק שלא מגנים עלינו מן העבריינים אלא שיש בניהם עבריינים לא מעטים.
אני יודע שמדובר רק בחלק מן האנשים אולי אפילו בחלק קטן, אבל המועקה שנשארה על כל המערכות האלו פגעה פגיעה קטלנית באמון הציבור בהם, אמון שיהיה קשה, קשה מאוד להחזיר.

לטעמי מוסר ההשכלה מן הסיפור, שכמו ההנאה הרגעית של החיך מאכילת שוקולד שלאחר מכן לצערנו נצבר כשומן, כך גם כאן כאשר נהנים לדפוק את המערכת עוד ועוד בסופו של דבר הנזק מן המערכת הדפוקה חוזר אלינו!              

(2 מצביעים, בממוצע: 5.00 מתוך 5)

Loading...

הסיפור הזה נכתב ביום יום שלישי, 20 לפברואר 2007, בשעה 0:01, והוא שייך לנושא הבלוג של דרור. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;