תחום התכנון והבניה מחולק לשתי מישורים האחד הוא התכנון(תוכניות) והשני הוא הרישוי והבניה(היתרים). מדובר בשני מישורים שלכאורה חופפים אבל בפועל הם שונים ואפילו נפרדים.
אין ספק שהחקיקה בתחום הרישוי והבניה זקוקה לרפורמה, מדובר בתחום שהתנהלות בו היא בעיקר מקצועית של מהנדסים ואדריכלים. היום בעידן המחשב והאינטרנט בהחלט אפשר להקטין מאוד את התערבות הרשויות בהליכי היתרי הבניה ולהעביר את עיקר האחריות למהנדסים ואדריכלים עצמם. אין צורך בפקידים שיבדקו כל פסיק בשרטוטים, יש תקנים והנחיות שלפיהם מהנדסים ואדריכלים צריכים להקים מבנים, ואם הם לא יעמדו בכך פשוט צריך להעניש אותם בשלילת רישיון. מהנדס או אדריכל לא יסתכנו באיבוד הפרנסה לטובת קומבינות של לקוחותיהם.

תחום התכנון שונה מאוד מתחום הבניה, כאן לא מדובר רק בעניינים מקצועיים אלא בעיקר בעניינים ציבוריים מהותיים, מה יבנו(או ישמרו) ואיפה, שהם ליבת הדמוקרטיה.
ישראל היא מקום מסובך מאוד לתכנון בו, אולי הכי מסובך בעולם, בישראל יש כל-כך הרבה מאפיינים שיש לקחת בחשבון, כמו: מעט שטח, אכלוסיה גדולה, דתות שנות, עדות שנות, פערים חברתיים גדולים, אתרים קדושים, אתרים ארכיאולוגים, אזורי טבע עשירים ומגוונים, ים תיכון, ים סוף, ים המלח, צבא, מחוסר במים, מצבי מלחמה, ועוד רבים דומים.
עיקר הרפורמה הוא דווקא בתחום התכנון, באופן אבסורדי מי שהגה את הרפורמה הזו הסיר וקיצץ את רוב תהליכי האיזון והבקרה שצריכים להיות בחוק תכנון, שגם היום הם לא מספיקים.

בכל העולם מי שמקבל החלטות תכנוניות הם נבחרי ציבור, הדרג המקצועי צריך לספק את חומר רקע ותסקירים על-מנת שמקבל ההחלטה ולציבור יהיה כל המידע והכלים לאפשר דיון בין כל הגורמים ולבסוף לקבל החלטה טובה, מאוזנת ומאזנת.
חקיקה ותכנון הם דומים במהותם, חקיקת חוק היא הליך ארוך שעובר שלבים ואישורים רבים, קריאת טרומית, ועדת שרים לחקיקה, קריאה ראשונה, דיונים בועדות, חו"ד משרדי הממשלה, קריאות שנייה ושלישית.
על-מנת להבין את הגיון ברפורמה הזו צריך להלביש אותה על הליכי חקיקה. וכך זה היה נראה, חקיקת חוק צריכה לקבל רק אישור בועדה בכנסת שאליה יצורפו שלושה "נציגי ציבור" ממונים, על החלטה יכולים לערער שולשה מחברי הועדה לממשלה בלבד.

מערכת התכנון והבניה בישראל זקוקות לשיפור. הדרך לעשות זאת היא בראש ובראשונה לפצל את החוק לפחות לשני חוקים נפרדים, חוק רישוי ובניה וחוק תכנון.
חוק תכנון צריך בהחלט להתבסס על המבנה ההיררכי הקיים עם שיפורים, כמו: חיזוק מעמד הועדות המחוזית בין השאר כך שחבריהם יבחרו ישירות ע"י תושבי המחוז, העברות הפיקוח על הבניה מהרשויות למשרד הפנים, הגברת מערכת השקיפות ושיתוף הציבור, ועוד כהנה שתקצר היריעה מלפרט.

הפוליטיקאים מתהדרים בהיי-טק הישראלי, כמי שבא מתחום התוכנה אני יכול לומר לאותם פוליטיקאים, היי-טק הישראלי מצליח בגלל שאין בו חפיף ויש בו שכבות בקרה נוקשות. לכל פרויקט תכונה יש שלושה שכבות בקרה לפחות, אחת בשלב הפיתוח, השנייה במעבדת איכות פנימית, והשלישית במעבדת איכות אצל הלקוח.
בל נשכח, באג בתוכנה יכול לגרום לאי נוחות ואולי לנזק נקודתי בר תיקון, לעומתו תוכנית לקויה, בלתי מאוזנת אשר לא נבדקה באופן מדוקדק יכולה לגורם לנזקים אדירים ובלתי הפיכים. לא רק בנזקים כספים, אלא בנזקים סביבתיים וחברתיים אדירים שיכולים לפוגע קשות באיכות החיים ובמרקם העדין שאנחנו מנסים ליצור כאן.

*השימוש בשם בני-ברק הוא לצורך המשל בלבד

עוד באותו נושא:
פניה לשר ישי לפצל אתה רפורמה
ניתוח ראשוני של הרפורמה

אני כבר עשור בקבוצה האנשים שנקראת "אנשי הסביבה" מהלך על הקו הדק שבין שייך ולא שייך "לקהילה". אם בתחילת דרכי "בקהילה" מצאתי בין אנשי הסביבה רבים שהם אנשי ידע ומדע, אנשים בעלי אופקים פתוחים ודעות ליברליות. היום נדמה לי שהמצב שונה, במקום לחפש את האמת ולקדם את נושא הסביבה עוסקים רבים מאנשי הסביבה ביצרת מניפולציות תקשורתיות, בטיפוח "גורואים" למיניהם ואולי הכי חמור בסילוק בריוני של אנשים שלא מיישרים קו. בקיצור, קיימת אווירה לא נעימה של חשיבה מונוליתית ופחד להגיד דעה שונה לא "מקובלת".

עד סוף שנות התשעים הקהילה הסביבתית הייתה מורכבת ממקימי החברה להגנת הטבע, שהתמקדו בטיולים, ופעילות לשמירת טבע. המאפיין המרכזי של אותם אנשים הוא צניעות, ותפיסת עולם ציונית של עשייה חינוכית לטובת הכלל.
אפשר לומר שכבר בתחילת שנות התשעים עם משפטיזיה והתחרותיות בחברה בישראל אותם אנשים הפכו לפחות ופחות רלוונטיים.
נקודת המפנה הייתה בסיפור מגדלי חוף כרמל והמרינה בהרצליה, בו הבינו הרבה אנשים כי תם עידן התמימות, ומול אינטרסים של מיליארדים צריך להשתמש בכוחניות.
בתחילת העושר הקודם הקהילה הסביבתית הייתה בשלבי גיבוש ולכן היה בה מגוון של אנשים ודעות, היו לא מעט אנשים שבאו על מנת להשפיע על החברה.
בשלב מסוים הקהילה הסביבתית הפכה יותר ויותר למערכת של ארגונים שמצטיינים בשנור וביחסי ציבור. וכך קרה שהאנשים שהצליחו להשיג את הכסף ואת יחסי הציבור הפכו לאנשים המשפעים "בקהילה".
לצערי, עיקר הכסף הגיע ומגיע מקרנות אנטי ציוניות והאיחוד האירופי וכך נבחרו לעמוד בראש אותם ארגונים אנשים שהיו לרוחם של אותם ממנים, לאו דווקא האנשים המתאמים והנכונים.
באופן אבסורדי, רוב המאבקים הסביבתיים של החמש שנים האחרונות הובילו אנשים מקומיים שבכלל לא קושרים לארגוני הסביבה, לדוגמא: תע"ש רמת-השרון, פלמחים, חוף כורסי, חוף בת-גלים, תמנע ועוד. אמונם לחלק מאותם מאבקים הצטרפו ארגונים בעיקר אדם טבע ודין אבל רק חלקיק מן המשאבים של ארגוני הסביבה מופנים למאבקים סביבתיים אמתיים. עיקר משאבי הארגוני הסביבה מופנים לשכר ללא מעט אנשים מיותרים בארגונים מיותרים, אירועים גרנדיוזיים וקמפיינים טיפשיים. בתוך כך נושא ההתחממות הגלובלית הפך את "הקהילה" הסביבתית לטרנד ואלו החלו לעוסק בהטפה לציבור, על גבול המיסיונריות, ובניסיון לקדם את מובלי "הקהילה" או שמא הכת.

נבואה אפוקליפטית, הטפה, טקסים גרנדיוזיים ומלחמה בכופרים כל אלו מאפיינים של כת. אם רוצים להבין את המתחולל בתוך "הקהילה" הסביבתית, פשוט צריך לקרוא את הטקסטים של הפרשן הרדוד של מעריב לענייני סביבה אביב לביא. במאמרו בסוף השבוע האחרון, השתמש במילה "כופר" נגד המדען הראשי של משרד החינוך "כופר בהתחממות הגלובלית" . לא במילה "טועה" ולא במילה "שוגה" אלא במילה כופר שמשמשת אנשי דת פנאטיים לתאר אנשים שלא מאמינים בדתם.
אל תטעו, לביא אינו מבטא את דעותיו העצמיות כי אין לו כאלו, הוא מבטא מידי שבוע את משנתם הרדודה שלא מעט ממובלי "הקהילה" הסביבתית.

היום "הקהילה" הסביבתית היא בועה מנותקת מבעיות הסביבה של ישראל, "הקהילה" הסביבתית לא ראויה לחשיפה התקשורתית שהיא זוכה לה, ורובה היא חשיפה מלאכותית ולא מוצדקת. היום "הקהילה" הסביבתית כמו כת מנסה לקדם את עצמה ואלו שנחשבים למוביליה, ופחות ופחות את מטרותיה המקוריות. וממש כמו כת אין שום מקום לביקורת פנימית, ואבוי למי שמעיז להפר את ההגמוניה, הוא מיד נחשב כופר.

כמובן דברים אלו לא מכוונים לאנשים הטובים שפועלים בתוך הארגונים, אבל אני יודע שיש פחד לרבים מהם מלהביע עמדה ביקורתית. אני יכול להגיד לאותם אנשים ביקרות לא תביא לקריסת הארגוניים הסביבתיים מה שיביא לקריסתם זו הפיכתם לכת, כפי שמתרחש היום.

לקריאה נוספת:
לנועץ סיכה בבועה הירוקה
הכישלון הירוק והפוליטיקה המלכלכת
הכלבים מלקקים והשיירה עוברת
ההתחמקות הגלובלית
מה היא האמת המטרידה
צנזורה בפורום איכות סביבה
פרשן דלשמטא

בשבוע האחרון והחופים והים זכו לתשומת לב יוצאת דופן, שדרים עמדו עם הגב לים ושידרו בפתח מהדורת החדשות, עיתונים הקדישו לעניין כותרות ראשיות ועמודים שלמים, וסופסוף קיבלו גולשים ואנשי-ים במה תקשורתית נאה. משטרת ישראל סופסוף הקצתה כוחות ראויים לסיורים בחופים, מעל מרחפים כל העת מסוקים, והערנות בשיאה.
לא, אין כאן ניסיון של משטרת ישראל לתפוס את מזהמי הים, לא, אין כאן פועלה משטרתית לסיקול השתלטת של ברון נדל"ן על אחד החופים. יש כאן, ספק ניסיון פיגוע של החמאס.

מאז ניסיון הפיגוע בסירות נפץ בחג השבועות בשנת 1990 לא זכו חופי ישראל לתשומת לב כזו גדולה לא מרשויות השלטון ולא מן התקשורת.

ביני לבין עצמי אני תוהה מה היה קורה אילו בחמאס היו מחליטים על שיטות טרור חדשות, והיו מחלטים לנסות לפוגע בישראל באמצעות הים בטרור ביולוגי וכימי.
אני רואה בעייני רוחי את אלון בן-דוד עומד עם הגב לים, מסכה על פניו, ואמר למצלמה כי ארגוני הטרור בעזה עלו מדרגה בתעוזה שלהם, והרשויות בישראל מאוד מודאגות מן הנזק שסוג טרור כזה יכול לגרום, לבריאותם של המתרחצים בחוף, לגולשים ושאר משתמשי הים.

רגע, רגע, אלו אנחנו שמרעלים את הים, יום יום בזיהומים כימיים וביולוגיים, אלו אנחנו שבמו ידינו מסכנים את בריאותם של מתרחצים, גולשים ושאר משתמשי הים, ואנחנו עושים זאת כבר עשרות שנים בלי בושה ומתוך הרגל.
בעשרות שנים הטרור הכימי והביולוגי העצמי הזה, לא זכה לכותרת ראשית אף יחידת משטרה לא ניסתה לתופס את אותם מחוללי הטרור הזה, ואף חקירה משטרה לא נפתחה על גזילת חוף.

אני מסתכל על חופי ישראל ועל ההרס האדיר שאנחנו גרמנו להם, על המרינות המיותרות בהרצליה ובאשקלון, על מגדלי חוף כרמל, על סי-אנד-סאן, על השפד"ן, על הנחלים המזוהמים ועל כל שאר המפעלים שזיהמו וממשכים לזהם את הים ואני שואל את עצמי האם באמת אותם חמש חביות נפץ הם הבעיה של חופי ישראל, שמחייב להורות על סגירתם?
אני תוהה מדוע זיהום הים לא מקבל כותרות ראשיות? מדוע הרס חוף אפולוניה לא פתח מהדורות חדשות? מדוע אף פושע שזיהם את הים לא נכנס לכלא? מדוע אותם פושעים שבנו את המרינה והרסו את חופי הרצליה לא עמוד לדין? מדוע בתי המשפט נתנו יד להרס בלתי חוקי של חוף אפולוניה?

ישראל מדינה משונה, הרס והרעלה אדירה שמתבצעת באופן יומיומי בחופים עוברת כמעט בשתיקה וכמה חביות נפץ שספק אם שוגרו בכוונה מעוררות פאניקה ואימה?
אותי חביות הנפץ לא מפחידות, מפחיד אותי חוסר המעש של התקשורת ושל הרשויות מול זיהום הים המתמשך והרס חופי ישראל שלא נפסק לרגע.

בשנים האחרונות אני מעורב באופן די אינטנסיבי במערכת התכנון, הגשתי עתירות, התנגדויות, עררים, השתתפתי בדיוני ועדות מחוזיות וועדות ארציות, ואני חבר ועדה מקומיות, על-סמך ניסיון זה אנסה לנתח את הרפורמה של נתניהו ולתת רעיונות גם משלי.

להלן ניתוח ראשוני של הרפורמה, לפי מה אני חושב על כל אלמנט- חיובי, שלילי ולא ברור.

◊חיובי
הגברת השקיפות - אין ספק עניין חשוב ביותר שהיה צריך להיות כבר לפני לפחות 5 שנים.
ביטול ההקלות והשימוש החורגים - אלו הם שורש הרע במערכת התכנון, ממלכת השחיתות והקומבינות בועדות המקומיות, גרמו לעיוותים תכנוניים קשים והיה ראוי שיבוטלו כבר מזמן .
הקמת יחידת פיקוח על ועדות מקומיות - בהחלט דבר נחוץ השאלה כמה כ"א יוקצה ליחידה כזה? השערה שלי לא הרבה.
הגשת עררים על תוכניות מקומיות - בהחלט דבר חשוב, היום כמעט אין אפשרות להגיש עררים על תוכניות מקומיות(שאושרו בועדה מחוזית), השאלה כאן היא מה עומק הסמכות של ועדות הערר והרכבן.
צמצום האפשר לתובע על ירידת ערך - עוד דבר חיובי, ענייני ירידת ערך קרקע (פוטנציאלי) הגיע לאבסורדים חסרי הגיון. למשל, בעלי קרקע חקלאית בחוף השרון שיעודה שונה לשמורת טבע ונוף דורשים מיליארדים בשל פוטנציאל הנדל"ן שכביכול היה יכול להיות בה.
קיבעת סטנדרטים לגבי היטלי השבחה - זה טוב וראוי להוציא את העניין הזה לחלוטין משיקול דעת של ועדות, הייתי מוסיף גם שקיפות לעניין הזה. אני צופה מלחמה גדולה בעניין הזה מצד אנשי הנדל"ן והערכתי הם די יצלחו לשנות אותו לטובתם. המשך »

משחר ההיסטוריה מערכות תחבורה יבשתיות היו מבוססת על שני עקרונות, לכלי הרכב יש נהג ועליו נישא מקור האנרגיה הדרושה להנעתו.
העקרונות האלו נכונים כמעט לכל סוגי כלי הרכב, מרכבות וסוסים, אופניים, רכבות, מכוניות, אופנועים וכדומה.
למעשה המכונית הכי מודרנית של היום דומה מאוד למרכבות שהאנושות השתמשה בהם לפני 5000 שנים, רק במקום סוסים של לפני 5000 שנים המכונית של היום כוללת מנוע כלשהו.

ניצני מהפכה תחבורתית היו כאן לפני 200 שנה עם המצאת הרכבת, פן אחד שלה היה הרעיון החדש, שנבע מאילוץ טכנולוגי, של הסעת המונים, והפן השני הוא שימוש במנוע הקיטור. בתחילה, רכבת הייתה דורשת כמויות אדירות של פחם, אבל ככל שהתפתחה טכנולוגית המנועים, כך קטן משקל מקור האנרגיה הנישא על הרכב, ואפשר היה לזנוח את רעיון הסעת ההמונים ולשוב לקונספט של "הכרכרה", המכונית של היום.
ראוי לציין, כי תמיד השיפור הטכנולוגי היה במטרה ליצור מנוע קומפקטי יותר, שמייצר יותר אנרגיה, ודורש פחות "דלק", מה שנקרא "יעילות אנרגטית". ואגב, זו הסיבה שכלי הרכב החשמליים שנמצאים היום בכותרות הם נסיגה טכנולוגית ולא התקדמות.

הטכנולוגיה היום מאפשר בניית כלי רכב ללא נהג, וביטול הצורך לשאת את מקור האנרגיה על כלי הרכב. למשל, הרכבת החשמלית שהמנוע שלה ניזון ישירות מרשת החשמל, המצאה מתקדמת יותר היא הרכבת המגנטית (maglev) שאפילו לא כוללת מנוע ולא גלגלים. המגבלה של מערכות אלו היא היותם מערכות מסילתיות ולכן משמשות היום רק למערכות הסעת המונים.
ההתפתחויות הטכנולוגיות בעשור האחרון בתחום המחשוב מביאות אותנו למצב שכבר היום יש אבות-טיפוס למכוניות ללא נהג, בתחום המסילתי המחשבים כבר היום מחליפים את הנהגים.

תחבורה ציבורית vs. פרטית
מערכות תחבורה נחלקות לשני סוגים שימוש, תחבורה פרטית ותחבורה ציבורית אשר נבחנות בכמה היבטים עיקריים כמו: זמינות, זמן נסיעה, בטיחות, עלות, ולאחרונה גם יעילות אנרגטית. כמובן הבחינה של היבטים אלו שונה ממקום למקום ותלויה בסביבה כלכלית, חברתית וגיאוגרפית. המשך »