הסיקור המוגזם, חסר הפרופורציות והמגמתי של גלעד שליט מביא אותי למחשבה שהעניין כאן לא גלעד שליט אלא מאבק הורדות ידיים בין התקשורת לבין ממשלת ישראל בשאלה הבלתי פתורה מי יותר חזק.

המזרח התיכון הוא שוק, ובשוק כמו בשוק צריך לדעת לנהל מו"מ. דוגמא, זוג מגיע לחנות שטיחים רואים שטיח נחמד שרוצים לקנות הגבר שואל כמה המוכר אומר תשמע זה שטיח מיוחד ונדיר שווה הרבה כסף, האישה מתלהבת אומרת בקול אני רוצה רק את השטיח הזה אם לא אני עוזבת אותך. המוכר שומע ומפנים מרים את הטלפון ומדבר, מסתכל לאישה ואומר, גברת כרגע קיבלתי טלפון ממישהו שרוצה לקנות את השטיח ב10,000 $ ואני מוכר לו או שאתם מביאים לי עכשיו במזומן אותו סכום.

אולי זה יראה לא ראוי להשוואת בין גלעד שליט לשטיח, אבל במזרח התיכון חיי אדם הם סחורה בדיוק כמו שטיח.
כאשר המוכר מבין שיש לו ביד סחורה שהקונה מאוד רוצה, ולא רק שהוא מאוד רוצה אלא הוא יכול בלי הסחורה הזו, אז המחיר עולה ואין שום סיכוי להתגמשות.
היום נמצא בידי החמאס האיש הכי מפורסם בישראל, למה שהם ישחררו אותו? לפי ההיגיון הזה המחיר שלו צריך רק לעולת.

אפשר להשוואת את היחסים בין האישה לגבר בסיפור השטיח לבין היחסים בין הממשלה לתקשורת.
כמו במקרה השטיח במקום לשתף פעולה ולקבל מחיר סביר התקשורת והממשלה נאבקים להוכיח מי יותר חזק.
הדרך של התקשורת לעשות זאת היא להעלות את המחיר הפוליטי של שחרור שליט, כזה מחיר שלממשלה לא תהיה ברירה אלא לשלם אותו.
במשחק הזה יש עוד שחקן מרכזי והוא הציבור, אני מעריך שיש סקרים שמראים כי עד היום הציבור לא קנה את מה שהתקשורת מנסה למכור.
אז מה עושה התקשורת? את מה שהיא יודעת לעשות לגרום לציבור לשנות את דעתו, וכל האמצעים כשרים, שימוש בסלבס, בפרובוקציות מתכננות, סיקור שגובל בפסיכוזה ועוד ועוד.
המטרה להפעיל את הציבור, כך הממשלה תתקפל ונדע שהתקשורת כאן היא הריבון, כמו שהתקשורת גרמה לנסיגה מלבנון כמו שהתקשורת גרמה לעוד כמה וכמה שינוי מדיניות כך גם עניין שליט.

אני חושב שהמדיניות צריכה להיות בדיוק כמו של ארה"ב לא מנהלים מו"מ עם חוטפים, לדעתי המדיניות הזו הצילה עשרות חיילים אמריקנים. כולם הבינו שהמחיר של חייל אמריקני חטוף הוא אפסי אז הפסיקו לנסות לחטוף.

מה היה קורה אילו זו הייתה המדיניות והיו באמת עומדים מאחוריה, אני משער שהחמאס היה נותן לגלעד שליט להופיע כל שבוע בטלוויזיה כדי להעלות את מחירו, אולי היה נותן לצלב האדום לפגוש אותו אולי היה מקבל יחס של שבוי.
אם החמאס היה באמת מבין שהוא לא יקבל כלום על החייל, אני משער שהייתה נרקמת עסקה חשאית בה בפעולה "נועזת" החייל היה משחורר והחמאס היה אולי מקבל תמורה סמלית.

אני לא אומר זאת סתם, היה את המקרה של גבריאל דוויט, החיזבאללה עשה עסקת חילפי גופות בלי שהתקשורת עסקה בנושא ומחיר ששילמה מדינת ישראל היה מידתי.

בסופו של דברים אם אויבנו יבנו שהם יכולים לחטוף אנשים ומדינת ישראל תשלם להם שוב ושוב מחיר מופרז אז ברור שהם ינסו לחטוף עוד ועוד אנשים.

קל לשבת מן הצד ולנהל את המדינה בתיאוריה, ברור לי שמכבש הלחצים שמפעילה התקשורת והסחיטה הרגשית שעושה המשפחה למקבלי ההחלטות היא קשה ביותר. אבל אסור למקבלי החלטות לקבוע מדיניות על סמך חייל אחד, חשוב ככל שיהיה, מקבל החלטות שישים את חייו של החייל האחד בראש סדר העדיפויות לא יהיה יכול לקבל שום החלטה צבאית.
בסיפור של גלעד שליט נוצר מצב שיש כאן דילמות גדולות מאוד מצד אחד פרס פוליטי ותקשורתי אבל מן הצד השני איבוד הלגיטימיות לקבל החלטות צבאיות. איך אפשר לשולח טייס להפציץ באיראן? האם חייו של הטייס שווים פחות מחייו של גלעד שליט.

הערה אחת לסיום, לכל אורך ההיסטוריה האנושית צעירי השבט הם חוד החנית לשמירה על השבט מפני איומים חיצוניים, ואם צריך צעירים אלו מקריבים את עצמם למען הקהילה שלהם. היום במדינת ישראל נדמה שהנוסחה הזו היא הפוכה, הקהילה מקריבה עצמה למען החיילים.

(1 מצביעים, בממוצע: 5.00 מתוך 5)

Loading...

הסיפור הזה נכתב ביום יום ראשון, 26 ליוני 2011, בשעה 12:42, והוא שייך לנושא הבלוג של דרור. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;