שוטר תפוס לי יונה
31 לאוגוסט 2007 מאת: דרור עזרא תפיסת בועז יונה היא דוגמא נהדרת לסימביוזה המוזרה בין התקשורת למשטרה.
בשבועיים האחרונים אני תוהה האם בועז יונה הוא אכן גדול פושעי ישראל, פושע שמצדיק מצוד גלובלי עתיר משאבים?
התשובה שלי היא לא רבתי.
אז למה משטרת ישראל, ומדינת ישראל משקיעות משאבים בתפיסת בועז יונה כאילו היה טרוריסט קטלני?
האמת התשובה לשאלה הזאת היא די פשוטה, סיפור בועז יונה הוא סיפור תקשורתי נהדר.
משטרת ישראל היא גוף כושל ביותר, כדי להסתיר עובדה זו משטרת ישראל משתמשת באסטרטגיה תקשורתית די בזויה של הסתרה והסתת תשומת לב הציבור.
הטקטיקה הראשונה של המשטרה היא הלעטה של התקשורת בסיפורי משטרה עסיסיים בעלי גוון רכילותי עז, סיפורים שספק רב אם היה ראוי שיתפרסמו.
סיפורים שמעורבים בהם אנשים מושכי תקשורת כמו חקירה נגד דיפלומט בחשד שביצע מעשים מוגנים, או החקירה נגד שחקן מפורסם שמישהי התלוננה שנגעה במקומות אינטימיים, או הח"כ שקיבל דוח תנועה, או ח"כ אחר שהיא שיכור והתעמת עם שוטרים.
יש גם סיפורים עסיסיים, "שהכוכבים" בהם אנשים אנונימיים אבל הסיפור עצמו היא עסיסי. כמו המורה שקיימה יחסי מין תלמיד צעיר, או תגרה בן שני נערים על רקע שאחד מהם ניהל רומן עם אימו של השני, סיפור כאלו מתפרסמים כל יום. לומר את האמת רבים מאיתנו נהנים לקרא אותם בשל יצר מציצנות בלתי נשלט.
לטקטיקה הזאת יש שני מטרות האחד לקבל נראות תקשורתית חיובית ליצור בדעת הקהל תחושה שיש משטרה בישראל, והשנייה ליצור תלות של התקשורת במשטרה בעיקר של כתבי הפלילים זאת על מנת לקבל אמצעי "סחיטה" על אנשי תקשורת ובכך למנוע ביקרות של אותם אנשי ואמצעי תקשורת.
הטקטיקה השנייה, היא טיפול אינטנסיבי במיוחד בחקירה של פשעים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, מקרים כמו רצח של ילדה בבית ספר, או התעללות בקשישה ניצולת שואה, או שודד בנקים סדרתי בעל דימוי שרמנטי, או בעל חברת בניה שחשוד במעשי נוכלות.
גם לטקטיקה הזה המטרה היא לקבל נראות תקשורתית חיובית, ראשי המשטרה מבינים שע"י מקרים כאלו הם יוכלו ליצור מראית עין כאילו משטרת ישראל היא באמת גוף מתפקד.
הם חושבים שאם תהיה הצלחה בפענוח הפשע תקשורתית, הציבור יחשוב שמשטרת ישראל היא אכן אוכפת את החוק ונלחמת בפשיעה בצורה טוב וכך לא תהיה דרישה "לערוף את ראשיהם" של בכירי המשטרה הכושלים.
זה אכן חשוב לתפוס פושעים ואפילו אם עשו "פשע תקשורתי" אבל יש חסרונות די משמעותיים בהתנהלות זו.
החיסרון הראשון הוא שמלהיטות יתר אנשי משטרה יגיבו הודעות כוזבות ובכך יכנסו אנשים חפים מפשע לכלא והפושעים האמתיים יישארו בחוץ חופשיים, וכבר קרו מקרים רבים כאלו בעבר.
החיסרון השני היא השקעת משאבים לא נכונה, "פשעים תקשורתיים" זוכים למשאבים אדירים ואילו פשעים אחרים שבמקרים רבים הם יותר חמורים זוכים למשאבים דלים. פשעים כמו רצח של זונה, או רצח סדרתי של חסרי בית או רצח בכפר ערבי.
מדינה מתוקנת ומודרנית אפשר לצפות שהקצאת המשאבים של המשטרה לא תהיה במטרה לבדר את הציבור אלא לפי קריטריונים ואמות מידה קשיחות של טובת הציבור.
יש רבים שיגידו שזה בלתי אפשרי, אבל בישראל יש דוגמא לגוף שתופס פושעים בלי שהתקשורת מכתיבה לו את סדר היום, לגוף הזה קוראים השב"כ. השב"כ עובד בשקט ודברים מתפרסמים רק בסוף התהליך והייתי אומר שהתוצאות טובות מאוד גם בהיבט של ירידה של פעילות הטרור וגם בהיבט של מעצרי שווא מתוקשרים.
לדעתי האסטרטגיה הזו של המשטרה היא כושלת לאורך זמן, הציבור לא טיפש בכל הסקרים המשטרה זוכה לציונים הנמוכים ביותר בין הגופים הממשלתיים.
האם הדרך למונע את הבעייתיות הזו היא ע"י חקיקת חוק מגביל על התקשורת? אני חושב שזה לא יהיה נכון. הדרך לגורם למשטרה להתנהל בצורה תקינה ככל האפשר היא לא לטפל בסימפטומים אלא במחלה עצמה.
יש פשוט לשנות מדיניות המשטרה לכך שתפעל "לפי הספר", וכמובן את המדיניות התקשורתית של המשטרה ולפטר שוטרים וקצינים שמפרים מדיניות זו.
לדעתי, רק כך יהיה אפשר להילחם בפשע באפקטיביות, לא ע"י הדלפות של בכירי המשטרה, לא ע"י תדרוכים של קצינים בשעות צפיית שיא, ולא ע"י דוברות שהיא יחצ"נות.
(1 מצביעים, בממוצע: 5.00 מתוך 5)
Loading...
