בעשור שאני בחיים הציבוריים אני נתקלתי בשני צידיו שלא חוק לשון הרע, החוק היום פושט לא ממלא את מטרתו. מחד הוא משמש ככלי הפחדה מצד בעלי הון וחברות נגד פעילים חברתיים וסביבתיים שחוותי אותם בעצמי ומאידך הוא נותן כר נרחב לבריוניות תקשורתית מצד חלקים נרחבים בתקשורת וגם את זה חוותי בעצמי.

אני לא קונה את דמועות התנין של גופי התקשורת בנוגע לחוק, המצב היום הוא שיש לרוב התקשורת חסינות מול רוב נשואי הסיקור שלה. למעט, באמת אותם בעלי הון/טייקונים שמהם התקשורת פוחדת וכמעט לא נוגעת.
בשל התהליכים המשפטיים היקרים, שאין שום סיכוי שהפיצוי הכספי יכסה את עלות הייצוג, היום רוב תביעות לשון הרע מסתיימות בפשרה של התנצלות כלשהי שגם היא בא אחרי שנים של מאבק משפטי.
בסופו של דבר הפרסום המקורי נשאר הרבה זמן בתודעה, והתנצלות עושה תיקון מזערי אם בכלל.

גם מועצת העיתונות היא גוף מנוון, שהינו יותר גוף יחצ"ני של התקשורת מאשר גוף שאוכף אתיקה, אני יכול לומר מניסיון אישי שהיום אין שום טעם להגיש תלונה למועצת העיתונות, זה פשוט בזבוז זמן. אפשר לומר שהאתיקה שנאכפת על שחקני כדורגל היא הרבה יותר קשוחה מן האתיקה על כלי תקשורת.

בקיצור היום חוק לשון הרע בעיקר תורם לפרנסה של עורכי דין, לא רק שהוא לא תורם למניעת דיבה אלא שהוא באמת מסרס את חופש הביטוי כלפי גופים חזקים ועשירים שאין להם בעיה לאיים באמצעות החוק. וברור שעצם האיום בפתיחה בהליכים משפטיים הוא משתק, ואם אתה פעיל סביבתי או חברתי ואין לך מיליונים בנק, אז אתה יודע שגם אם אתה צודק ההליכים משפטיים יעלו לך עשרות אלפי שקלים אז אתה מעדיף לשתוק. באנגלית זה נקרא תביעות SLAPP.

החוק הוא חוק רע ודורש תיקון, בעיקר בעידן שלנו שכל אחד הוא יצרן תוכן ולכן הוא יכול להיתבע על כל שורה בפייסבוק. בקיצור יש לתקן את החוק שיחמיר עם גופי תקשורת אבל יקל על חופש הביטוי של הציבור הרחב בעידן האינטרנט ויגן מפני תביעות SLAPP.

להלן העקרונות לשינויים שהייתי מציע לחוק:
במספר מקרים אני מציע שיהיה הליך מקדים להגשת תביעת לשון הרע, כלומר הגשת בקשה לתביעת לשון הרע בדומה לתביעה ייצוגית. להלן המקרים שאני חושב שבהם צריך להיות ההליך הזה:

1. כאשר התובע הוא תאגיד והנתבע הוא אדם פרטי
2. כאשר התובע הוא נבחר ציבור והנתבע אדם פרטי
3. כאשר התביעה נוגעת לפרסום באזור אישי באינטרנט(בלוג פייסבוק וכדומה)
4. כאשר הנתבע התנצל בצורה ראויה
5. כאשר בית המשפט סבור שהפרסום נשוא התביעה היא הבעת דעה

בית המשפט יכול לדחות בקשה כזו על הסף בלי לבקש תגובה מן הנתבע, לבקש תגובה מגוף ציבורי כידיד בית המשפט, לבקש תגובה מן המדינה או הסנגוריה הציבורית וכמובן מן הנתבע עצמו.
הבקשה לתביעה תאושר במקרים הללו רק אם בית המשפט סבור שנגרם נזק משמעותי לתובע שבגינו יהיה זכאי לפיצוי כספי.

לגבי התקשורת הייתי מציע להשתמש בשיטת המקל והגזר. אני מציע להעניק "חסינות" לכלי תקשורת מפני הגשת תביעות לשון הרע וזאת בתנאי שכלי התקשורת יהיה "מנוי" במוסד לבוררות של מועצת העיתונאות.(כלומר יהיה שותף למימונו בהתאם לתפוצתו)
כלפי כלי תקשורת "שמנוי" במוסד לבוררות לא תהיה אפשרות הגשת תביעת לשון הרע, אלא אפשרות הגשת קובלנה לשון הרע למוסד לבוררות, הבוררים יהוה כמובן שופטים בדימוס.
בנוסף לאפשרות לחייב פרסום התנצלות המוסד לבוררות יהיה יכול לפסוק פיצויי כספי עד 50 אלף שקל. הגשת קובלנה תהיה כרוכה בתשלום אגרה של 100 ₪, ואין צורך בייצוג של עורכי דין.
תהיה כמובן אפשרות להגיש ערעור לבית המשפט על החלטה בקובלנה, כמו-כן אם לא התקיים דיון בקובלנה תוך 3 חודשים תהיה אפשרות להגיש תביעת לשון הרע.
המוסד לבוררות יהיה רשאי לאשר הגשת תביעת לשון הרע אם יש הוכחות לנזק שהינו גדול מ50 אלף שקל.
כמובן כלי תקשורת שלא יהיה מנוי במוסד לבוררות יהיה חשוף להגשת תביעות לשון הרע ולפיצוי של מאות אלפי שקלים ללא הוכחת נזק בדומה למה שמציעים היום.

אני חושב שהרעיון שאני מציג כאן מצד אחד ממתן את אפשרות להגיש תביעות לשון הרע קנטרניות שפוגעות בחופש הביטוי אבל מן הצד השני מפעיל שוט אמיתי ואפקטיבי נגד הבריונות התקשורתית שקיימת בלא מעט כלי תקשורת ונותנות אפשרות שהדברים יתבררו זמן קצר לאחר הפרסום ולא שנים.

(3 מצביעים, בממוצע: 5.00 מתוך 5)

Loading...

הסיפור הזה נכתב ביום שבת, 26 לנובמבר 2011, בשעה 1:10, והוא שייך לנושא הבלוג של דרור. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;