בואו נאמר את האמת שווי השימוש ברכב היום הוא קומבינה, וכמו בכל קומבינה מי שנדפק הם אלו שלא בקומבינה. אבל בקומבינה הליסינג כולם יוצאים פראיירים, גם אלו שנוסעים לעבודה ברכב הצמוד וגם כל השאר. 
יותר מעשור שאני בתחום המחשבים ויצא לי לראות את הנקודה בה התחילה הקומבינה, לפי יותר מעשור מנהלי חברות ההיי-טק זכו לקבל רכב שטח יוקרתי. התשובה שקיבלתי על השאלה למה רכב שטח הייתה פשוטה, רכב שטח בזמנו היה מוגדר כרכב מסחרי ולכן היה יכול להיות נכס חברה, כמעט פטור ממס.
ב1998 בוטלה האבחנה בין רכב מסחרי לרכב פרטי, עד אז למרות שהיו חברות לא מעטות שנתנו לעובדים רכב מסחרי צמוד למרות שלא היו זוקקים לו לשם עבודתם, אבל בכל זאת תופעת הרכב הצמוד לא הייתה נרחבת.
משנת 1998 כאילו נפרץ הסכר, הוקמו חברות ליסינג רבות ובמהרה צמחו להם ציי רכב עם הלוגו במגרשי החנייה של חברות רבות.

איך זה שכולם מרווחים וכולם מפסידים 
לכאורה נראה שמהקומבינה הזו "כולם מרווחים", מרוויחות חברות הליסינג, שנותנות הלוואה כמעט ללא סיכונים. מרוויחות החברות שמחכירות את כלי הרכב האלו לשימוש עובדיהם, גם מכך שיש הכרה חלקית ברכב לצורכי מס של החברה עצמה וגם מכך שהחברה מצ'פרת את עובדיה. עובדי החברה גם מרווחים מכך, הם משלמים מס רק חלק מן השווי האמיתי של הטבה שהם מקבלים, וחייבים להודות גם ליטוף לאגו משחק תפקיד לא קטן בסיפור.
נשאלת השאלה מי מפסיד? מי שמפסיד הם כולנו. כולנו מפסידים זמן מן התגברות הגודש בדרכים, לכולנו נגרם נזק בריאותי מהתגברות זיהום האוויר וכולנו מפסידים כסף ציבורי ושטחים פתוחים שנדרשים לבניית עוד ועוד כבישים וחניונים לענות על הדרישות.
ייתכן שאם היה אפשר לכמת ולחשב את הנזקים האלו לכל אזרח, בהסתברות גבוהה שהיינו מגיעים למסקנה שגם העובדים שזוכים ליהנות מקומבינת הליסינג בסיכומו של דבר מפסידים.

קומבינת הליסינג היא דוגמא לאופן הלקוי בו מתקבלות החלטות כאן. בישראל כמו בישראל יש העדפה ברורה לקומבינות שמטיבות עם מעט בעלי אינטרסים פרטיים ופגועות באינטרסים ציבוריים.  
והיום שמנסים לתקן את העיוות הזה יש קושי עצום. ככה זה שבישראל שבה תדמית הפראייר היא בגדר אסון, קשה לשכנע את אלו שנהנו מקומבינת הליסינג לצאת ממנה ולחזור להיות "פראיירים".
כמובן שזו הייתה טעות גדולה של ממשלת ישראל בזמנו שנתנה תמריץ מס לתחבורה פרטית, במדינה קטנה וצפופה כמו שלנו אין ולא היה מקום "לחזון" הסוציאליסטי המפקפק של "מכונית לכל פועל".

אם אנחנו רוצים לחיות כאן לעוד הרבה שנים בארץ הזאת בין גבעות מוריקות ובאוויר צלול, יש צורך להחליף את הדיסקט המיושן בדיסק-און-קיי חדיש. בין השאר יש להטיל תמריץ שלילי על תחבורה פרטית, כמו העלאת מס על דלק ואגרות גודש, כמו-כן לעצור הקמת כבישים חדשים. לתת תמריץ לאי-שימוש ברכב פרטי, למשל ע"י הכרה במס על נסיעה בתחבורה ציבורית או לנסיעה משותפת, ועידוד הקמת מסילות רכבת ונת"צים.

לחבריי אנשי היי-טק אני רוצה לומר, אנא הביטו קצת מעבר לתלוש המשכרות, ותשאלו את עצמכם האם זה נכון שישראל תמשיך להיות מדינה פקוקה? האם זה נכון לתת לבריאות ילדנו להמשיך להיפגע מזיהום האוויר? האם זה נכון להפוך את הרחובות שלנו למגרשי חנייה אין סופיים?
אפשר להמשיך להיות יצירתיים ומובלים טכנולוגית וליסע לעבודה באוטובוס, רכבת, מונית, בהסעה מאורגנת או בקטנוע. היתרונות החברתיים והסביבתיים של הפחתת השימוש ברכב פרטי עולות לאין שיעור על הנזק הכספי האישי שאולי יגרם.
הגיעה השעה לומר שלום ולא להתראות לרכב הצמוד.  

*הכותב פעיל סביבתי וחבר הנהלת מפלגת הירוקים  

(1 מצביעים, בממוצע: 5.00 מתוך 5)

Loading...

הסיפור הזה נכתב ביום יום חמישי, 15 לפברואר 2007, בשעה 23:42, והוא שייך לנושא איכות אוויר, הבלוג של דרור, כל הארץ, שטחים פתוחים, שמירת הטבע, תחבורה, תכנון עירוני. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;