מאת: עו"ד אמיר לירן

כיום אנו מצויים בעידן חדש, עידן של חופש מידע. המחוקק העלה את זכות האזרח לקבל מידע מרשויות ציבוריות עלי ספר, בציינו כי "הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי.  היא תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות של אדם בכל תחומי החיים.  נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שיוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון". אנו עדים לדמוקרטיזציה של ההליך המינהלי, והחלת עקרון הפומביות על דיוני הרשויות הציבוריות תואם למגמה זו.

גם בית המשפט העליון פסק כי מידע בעל אופי ציבורי מובהק יש לחשוף לציבור, וכי "מסקנה זו מתבקשת מתכליתו האמורה של החוק (חוק חופש המידע – א.ל.), מחובת הנאמנות שהרשות חבה בה כלפי הציבור ומהיותו של המידע המצוי בידיה קניינו של הציבור."

בעבודה זו יטען כי ללא החלת עקרון הפומביות על דיוני הרשויות הציבורית, הרי הלכה למעשה חוק חופש המידע הופך להיות אות מתה בספר החוקים. פומביות הדיון היא הפן המשלים של זכות הציבור לדעת, והגשמתו יוצקת תוכן ומשמעות לזכות זו.

עוד לפני חקיקתו של חוק חופש המידע, נקבע כי ללא מידע מרשות ציבורית לא תיתכן ביקורת ציבורית, כדברי בית המשפט העליון: "ביחסים שבין הפרט לבין רשויות השלטון, יש להגשמת זכות הציבור לדעת חשיבות ראשונה במעלה. בכך תלוי עצם קיומה של ביקורת ציבורית על פעולות הרשויות, ובקיומה של ביקורת זו מותנה אמון הציבור ברשויות עצמן".

אכן חוק חופש המידע, יצר מנגנון מתאים לבקשות לקבלת מידע מרשויות ציבוריות אך חוק זה במתכונתו מתאים אך ורק  לצרכיו של האזרח היודע בבירור באיזה מידע הוא מעוניין לקבל מהרשות הציבורית.

כיצד יפעל אזרח, המעוניין לקיים ביקורת ציבורית על הרשות, אך אין בידיו כל ידיעה אילו החלטות קיבלה הרשות הציבורית ? האם על אותו אזרח להגיש מדי חודש בחודשו בקשה למידע, בו תתבקש הרשות לציין בפני האזרח אילו החלטות קיבלה הרשות לאחרונה, על מנת שהאזרח יבקש להיכנס לעובי הקורה של אותן החלטות ? היום אזרח המעוניין לבקר רשויות ציבוריות נתון לחסדיהן, ירצו ידווחו לו על החלטותיהן, ירצו יתעלמו ממנו, במקרה הטוב יזון האזרח מהדלפות של גורמים פנימיים, אשר יתנו לו רמז לכיווני ביקורת אפשריים.

דווקא אי הידיעה על החלטות רשות ציבורית במועד קבלתן, מונעת מהאזרח כל אפשרות מעשית להעמיד אותן החלטות לביקורת משפטית של בית המשפט לעניינים מינהליים או של בית המשפט הגבוה לצדק לפי העניין, באשר תיטען כנגד האזרח טענת סף של שיהוי, אשר תקבל משנה תוקף כאשר הרשות הציבורית הוציאה כספים ליישום החלטותיה, וצדדים שלישיים הסתמכו על אותן החלטות.

התוצאה הכאובה היא, שהיום הרשויות הציבוריות פועלות הלכה למעשה במחשכים, פטורות מלתת לציבור דין וחשבון מלא על החלטותיהן, פטורות מביקורת ציבורית בזמן אמת, ונהנות למעשה מצנזורה שאיננה מגיעה להן כדין.

גם אם נבחן רשויות ציבוריות המחויבות לפעול בפומבי ובנוכחות הציבור, נמצא שאותן רשויות פועלות הלכה למעשה בסודיות, באשר החובה לפעול בפומבי, איננה כוללת מבחינת הרשויות גם החובה לידע הציבור על קיום אותן פעילויות, כדי שיוכל לממש את זכותו להיות נוכח באותן פעילויות.

שיטת המתנגדים לפומביות דיוני הרשות הציבורית, היא לטעון כי דיוני הרשויות הציבוריות הם הלכה למעשה "דיונים פנימיים", אז ניתן לחסות תחת צילו של סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע לפיו הרשות הציבורית רשאית שלא לגלות לציבור מידע בדבר דיונים פנימיים, בטענה כי "אינטרס הציבור הוא כי עובדי ציבור יוכלו להביע את דיעותיהם ומסקנותיהם בלי לחשוש כי הדברים יגיעו לידי גורמים חוץ-מערכתיים", וכי "אין ספק שקיים אינטרס ציבורי חשוב, שחברי ועדות תכנון יוכלו להביע את עמדתם לפי מיטב מצפונם האישי והמקצועי כשהם משוחררים מלחצים או "מפזילה" אל "מחיאות הכפיים" או לחילופין "שריקות הבוז" של ההמון."

כנגד טענה זו, עומדת במלוא תפאורתה הפומביות שהיא "ללא ספק אמצעי חשוב, למניעת שחיתויות קנויות ועיוותי דין העלולים להירקם דווקא ב"חדרי חדרים" הרחק מן הביקורת הציבורית", על בסיס תפיסה הותר, עוד בטרם חקיקתו של חוק חופש המידע, עיון בפרוטוקולים "פנימיים" של רשויות ציבוריות.
יכול ויהיה עניין ציבורי בגילוי הנאמר בדיון פנימי, ככלי להערכת סבירות ההחלטה של הרשות הציבורית.

בסדרה של פסקי דין (לאחר חקיקתו של חוק חופש המידע) נחשף "מידע פנימי לציבור", ונקבע כי האינטרס הציבורי בחשיפת מידע על מנת שהציבור יוכל ללמוד על שיקול הדעת של חברי ועדות, גובר על הנזק לחופש ההתבטאות של חברי הועדות, נזק אשר נתפס ע"י בית המשפט כנזק ספקולטיבי.

עולה השאלה מהו דיון פנימי ? הגדרה ברורה אין בפסיקה, אלא ישנה טענה החוזרת אצל רשויות הציבור כי "דיון פנימי" הינו "תהליך של חשיבה, של עבודה והחלפת דיעות לקראת גיבוש שיקול הדעת ולצורך מתן החלטה". הכרה גורפת בטענה מעין זו, הופכת הלכה למעשה כל דיון המתקיים אצל רשות ציבורית ל-"דיון פנימי", ומעקרת לחלוטין את הזכות לפומביות דיוני הרשות הציבורית. לפיך יש לבחון את סמכות הגוף המקיים דיון, אם מדובר בהתכנסות של אנשים בדרך של מועצה, ועדה קבועה, ועדה זמנית או כל שם אחר, אשר החלטותיהם מחייבות את הרשות הציבורית, הרי אין מדובר כאן בדיון פנימי, אלא בהתכנסות הגוף המחליט, בו מתקיימים כל הרציונליים לקיום פומביות דיוניו, וזאת על מנת שהציבור יהיה זכאי לראות ולבחון את הליך קבלת ההחלטות אצל הרשות הציבורית.

הנה במשך שנים ארוכות מתנהלת כנסת ישראל בפומבי, וכך גם דיוני מועצת עיר ומועצה מקומית, ולא נשמעת כל טענה כי חברי הכנסת או חברי המועצה אינם יכולים למלא את תפקידם כראוי, וכי הם חוששים להתבטא פן יבולע להם.

הלכה היא כי יש לתת משקל מיוחד לחופש הביטוי בכל הנוגע לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, ייתרה מזו טענת "שמא יידע הציבור את דברי נציגיו ועובדיו, ואז ייראו אלו מלדבר", נידונה ונדחתה ע"י בית המשפט העליון, מפי כב' השופט מ' חשין:
"הנושא במשרה ציבורית והוא משרת הציבור, נוטל על עצמו סיכונים מסויימים – סיכונים הנלווים אל משרתו, משרה משרה וסיכונה-שלה – ואם לא יוכל לשאת בסיכון, יפנה נא את מקומו לחברו הטוב ממנו. סמכות ואחריות, סיכוי וסיכון, זכות וחובה, כל בני-זוג מאלה ירדו לעולם שלובים ואחוזים זה-בזה, והמקבל את הטוב יקבל את הפחות-טוב."
עינינו הרואות, כי על פי מבחן "הודאות הקרובה", אין הרשות הציבורית יכולה להצביע על נזק קשה וחמור שייגרם לה במידה ודיוניה יתנהלו בפומביות. ניהול דיוני הרשות הציבורית תחת מעטה של סודיות אף איננו עומד במבחן המידתיות, באשר פתרון זה אינו מידתי, ופוגע פגיעה אנושה בחופש הביטוי של תושבי המדינה, ואיננו ממזער את הנזק הכבד שנגרם לזכות היסוד.

למעשה הטלת חיסיון על דיוני הרשות הציבורית, הוא שם אחר לצנזורה פוליטית, המונעת במכוון מן האזרח מידע ובכך מונעת מראש כל ביקורת ציבורית בעת הליך קבלת ההחלטות ולאחריו.
לסיכום, מול האינטרס של הרשות הציבורית של שמירה על תפקודה התקין כביכול של הרשות, עומד במלוא הדרו האינטרס הציבורי של חופש המידע ופומביות הדיון, אשר נועד להבטיח בקרה, פומביות ומניעת שחיתויות. כל אלה יחד עם קיומו של ענין ציבורי בהליך קבלת ההחלטות, מחייב את הרשות הציבורית בניהול דיוניה בפומבי.

לחוות הדעת המלאה של עו"ד אמיר לירן לחצו כאן…

*תודה לעו"ד אמיר לירן על שאיפשר להביא חוות דעת זו כאן

(1 מצביעים, בממוצע: 5.00 מתוך 5)

Loading...

הסיפור הזה נכתב ביום יום חמישי, 09 לאוגוסט 2007, בשעה 18:31, והוא שייך לנושא ביעור השחיתות, כל הארץ, פיתוח בר-קיימא, תכנון עירוני. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;