הארכיון של

צייד ליוויתנים ודולפינים בצפון אירופה

יום רביעי, 23 ליולי 2008   מאת:


*אזהרה תמונות קשות לצפיה

להצטרפות לעצומה נגד צייד הליוויתנים והדולפינים לחצו פה

פלמחים-פסח 2008 – "החוף הנעלם…."

יום שלישי, 22 לאפריל 2008   מאת:

מיכאל ויסנר , גולש תל אביבי , מביא את רשמיו מסיור בחוף פלמחים

הוא מצלם ,מסביר, אך בעיקר מתעצבן איך המדינה נתנה יד להרס חוף פלמחים – "החוף הנעלם…."

ביום ראשון ה 20.4.2008 ביום שאחרי ליל הסדר, הלכתי עם משפחתי להפנינג המחאה שבחוף פלמחים.

הייתי כבר ביום המחאה הקודם, אבל הפעם ראיתי איך סגרו את כל השטח…..
המשך »

תנועת החול סביב מרינה הרצליה – תוצאות מחקר בחול צבוע

יום חמישי, 15 לנובמבר 2007   מאת:

בשנת 2001 התבצע מחקר בחופי הרצליה שבו פוזרו כ2 טון חול שנצבע ב6 צבעים שונים, שפוזרו ב-6 נקודות בעומקים שונים, השובע פורסם מאמר מפורט על המחקר בירחון למחקר חופי. את עיקרי המחקר אנו מביאים כאן כולל את המאמר המלא באנגלית.

מאת:מיכה קליין1, דב צביאלי1, אליעזר קיט2, בוריס שטיינמן3

מבוא

המרינה בהרצליה נבנתה בין אוגוסט 1990 לספטמבר 1992. השפעת המרינה על הסובב החופי בסביבתה נלמדה על-ידי צביאלי (2000). החל משנת 1995 התבצעה מדי שנה כריית חול בכמות של 15,000 מ"ק שהצטבר בעיקר בפתח המרינה. עלותה השנתית של הכרייה הינה כ- 300,000 שקל. שקיעת החול העיקרית בפתח המרינה מתקיימת בחודשים ינואר-אפריל, ולקראת סוף אפריל נערכת בדרך כלל הכרייה. אזור שפיכת הסדימנט שניכרה היה בדרך כלל בצפון חוף הרצליה כ- 2.5 ק"מ צפונית לפתח המרינה, בעומק מים של 6-7 מ', ובמרחק של 500 -1000 מ' מקו החוף.

המחקר הנוכחי בא ללמוד באופן איכותי באמצעות ניסוי פיסי, על תנועת החול באזור המרינה של הרצליה ולאורך חופיה הסמוכים. תוצאות הניסוי עשויים להוכיח לראשונה באופן פיסי, על קיומם של תהליכים מורפודינמיים וסדימנטולוגיים חשובים הקשורים למרינה בפרט ולחופי ישראל בכלל.

sand_flow_fig5.gif
נקודות הפיזור והדגימה בחופי הרצליה

המשך »

ישראל: "המדינה הירוקה הראשונה בעולם"?

יום שישי, 24 לאוגוסט 2007   מאת:

מאת: דר' גיא בכור

ממשלת ישראל מנסה לפתות ישראלים יורדים לחזור לארץ באמצעות סיוע כספי? זה טוב, אך בהחלט לא מספיק. כאן אנו זקוקים לחזון דרמטי, מפרה, מאתגר, במסגרת קונצנזוס ומעורר תהודה בינלאומית, שישנה לגמרי את מצבנו, ויביא לכאן לא אלפי יהודים וישראלים מבחוץ אלא מאות אלפים. אז איך עושים את זה?

כאשר קראתי בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" על התוכנית המתגבשת בממשלה להחזרת "אלפי" ישראלים יורדים, תוכנית הבנויה על הטבות של עד 160 אלף ₪ למשפחה, חייכתי לעצמי במרירות.

זה הרי מראה דמותה של ממשלת ישראל של היום: מדינה שמנה עם הרבה כסף לפזר, מעט אפקטיביות ואפס חזון, וזאת בלי לפגוע בכוונת הוגי ההצעה, שכוונתם בוודאי טובה. אפס חזון, בדיוק כמו מצבנו הצבאי או המדיני.

משיחות עם ידידים ובני משפחה בניו יורק כבר אומר שהטבות כספיות לא יהיו אלה שיחזירו אותם הביתה, הרי מצבם הכלכלי שם משופר לעין ערוך מן ההקשר הישראלי. ואם כבר הוגים תוכנית, מדוע להסתפק בחזרת אלפים ולא, למשל, מאות אלפים של ישראלים, להם אנו זקוקים? ואיך עושים את זה? כאן אנו זקוקים לאותו תבלין שרק הוא מפעים את הישראלים: חזון.

רעננה כדוגמא

בשנות השבעים היתה העיירה רעננה מושבה קטנה ומרוחקת (הפכה לעיר רק בשנת 1981), שמעטים הסכימו לגור בה. רעננה היתה הליכלוכית הנשכחת והמנומנמת של ערי השרון, במרחק עצום מהרצליה, רמת השרון השכנות, ובמרחק מתחת לכפר סבא, או לכל ערי גוש דן. בשנות השבעים היו הקבלנים מציעים מכונית פיאט לכל מי שיסכים וירכוש דירה ברעננה, עד כדי כך היה מעמד העיר בשפל. 

כבר בשנות השמונים הלכה והעיר והתפתחה, אך את עיקר שגשוגה היא חייבת לראש העיר שלה מאז 1989, זאב בילסקי, (מאז 2005 יו"ר הסוכנות היהודית). האיש היקר, שאותו זכיתי להכיר במשך שנים, הוא לא רק פעלתן, דינאמי, חדשן ויוצר, אלא קודם כל רב-אומן בשווק אסטרטגי. בילסקי החל לבנות ולהציג את רעננה כעיר איכות החיים בישראל, כעיר נקייה, עם אוכלוסיה הומוגנית ואיכותית, עם חינוך מצויין, שקט, נועם ודרך ארץ, ועם זאת קרובה לכל מקום. בילסקי הפך את רעננה ל"עיר הירוקה ביותר בישראל", ובצדק. בשנת 2005 אף הוכתרה רעננה על ידי ארגון הבריאות העולמי בתואר "קהילה בטוחה", והפכה בכך לעיר היחידה בישראל ובמזרח התיכון כולו, המחזיקה בתואר עולמי זה. בילסקי יצר יש ומאין, וידע גם לשווק בארץ ובעולם. 

התוצאה: מחירי הנדל"ן ברעננה הם מהגבוהים ביותר בישראל, כאשר רעננה עקפה כבר את כפר סבא, הרצליה, רמת השרון וכל ערי גוש דן, והיא מתחרה במחירי הדיור שלה עם תל אביב. המהלך הושלם. שמה של העיר יצא למרחוק, בעיקר בארצות הברית ובצרפת, ורבים מבקשים לעבור ולגור בה (ולכן הזינוק במחירי הנדל"ן). זהו מודל.

הדרך שישראל תהפוך למדינה ירוקה

המשך »

על המוקד – שקיפות וחופש המידע

יום חמישי, 09 לאוגוסט 2007   מאת:

 מאת: עו"ד אמיר לירן

כיום אנו מצויים בעידן חדש, עידן של חופש מידע. המחוקק העלה את זכות האזרח לקבל מידע מרשויות ציבוריות עלי ספר, בציינו כי "הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי.  היא תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות של אדם בכל תחומי החיים.  נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שיוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון". אנו עדים לדמוקרטיזציה של ההליך המינהלי, והחלת עקרון הפומביות על דיוני הרשויות הציבוריות תואם למגמה זו.

גם בית המשפט העליון פסק כי מידע בעל אופי ציבורי מובהק יש לחשוף לציבור, וכי "מסקנה זו מתבקשת מתכליתו האמורה של החוק (חוק חופש המידע – א.ל.), מחובת הנאמנות שהרשות חבה בה כלפי הציבור ומהיותו של המידע המצוי בידיה קניינו של הציבור."

בעבודה זו יטען כי ללא החלת עקרון הפומביות על דיוני הרשויות הציבורית, הרי הלכה למעשה חוק חופש המידע הופך להיות אות מתה בספר החוקים. פומביות הדיון היא הפן המשלים של זכות הציבור לדעת, והגשמתו יוצקת תוכן ומשמעות לזכות זו.

עוד לפני חקיקתו של חוק חופש המידע, נקבע כי ללא מידע מרשות ציבורית לא תיתכן ביקורת ציבורית, כדברי בית המשפט העליון: "ביחסים שבין הפרט לבין רשויות השלטון, יש להגשמת זכות הציבור לדעת חשיבות ראשונה במעלה. בכך תלוי עצם קיומה של ביקורת ציבורית על פעולות הרשויות, ובקיומה של ביקורת זו מותנה אמון הציבור ברשויות עצמן".

אכן חוק חופש המידע, יצר מנגנון מתאים לבקשות לקבלת מידע מרשויות ציבוריות אך חוק זה במתכונתו מתאים אך ורק  לצרכיו של האזרח היודע בבירור באיזה מידע הוא מעוניין לקבל מהרשות הציבורית.

כיצד יפעל אזרח, המעוניין לקיים ביקורת ציבורית על הרשות, אך אין בידיו כל ידיעה אילו החלטות קיבלה הרשות הציבורית ? האם על אותו אזרח להגיש מדי חודש בחודשו בקשה למידע, בו תתבקש הרשות לציין בפני האזרח אילו החלטות קיבלה הרשות לאחרונה, על מנת שהאזרח יבקש להיכנס לעובי הקורה של אותן החלטות ? היום אזרח המעוניין לבקר רשויות ציבוריות נתון לחסדיהן, ירצו ידווחו לו על החלטותיהן, ירצו יתעלמו ממנו, במקרה הטוב יזון האזרח מהדלפות של גורמים פנימיים, אשר יתנו לו רמז לכיווני ביקורת אפשריים.

דווקא אי הידיעה על החלטות רשות ציבורית במועד קבלתן, מונעת מהאזרח כל אפשרות מעשית להעמיד אותן החלטות לביקורת משפטית של בית המשפט לעניינים מינהליים או של בית המשפט הגבוה לצדק לפי העניין, באשר תיטען כנגד האזרח טענת סף של שיהוי, אשר תקבל משנה תוקף כאשר הרשות הציבורית הוציאה כספים ליישום החלטותיה, וצדדים שלישיים הסתמכו על אותן החלטות.

התוצאה הכאובה היא, שהיום הרשויות הציבוריות פועלות הלכה למעשה במחשכים, פטורות מלתת לציבור דין וחשבון מלא על החלטותיהן, פטורות מביקורת ציבורית בזמן אמת, ונהנות למעשה מצנזורה שאיננה מגיעה להן כדין.

גם אם נבחן רשויות ציבוריות המחויבות לפעול בפומבי ובנוכחות הציבור, נמצא שאותן רשויות פועלות הלכה למעשה בסודיות, באשר החובה לפעול בפומבי, איננה כוללת מבחינת הרשויות גם החובה לידע הציבור על קיום אותן פעילויות, כדי שיוכל לממש את זכותו להיות נוכח באותן פעילויות.

המשך »

איים מלאכותיים מול חופי ישראל: חלום מתוק או חלום בלהות?

יום ראשון, 16 ליולי 2006   מאת:

בנוסף על נמל אשדוד המורחב, נמל עזה החדש, המרינות ושאר הגופים המלאכותיים החוסמים את מעבר החול שלאורך החוף בישראל. ברור כי שדה תעופה על אי בים, המתוכנן מול חופי תל ברוך, יהיה צעד נוסף לחיסולו של חוף הים התיכוני של ישראל.
אין כל סיבה שישראל תשמש כשפן הניסויים של חברות בין לאומיות בהקמת שדה תעופה בים הפתוח.
הרעיון להקים נמל תעופה ימי, אשר בו יפתרו כל הבעיות הטכניות למבנה הבנוי בים, בין היתר תקום בו הגנה נאותה מפני גלי הסערות תוך פגיעה מינימלית בסביבה, הוא הרפתקה בעלת סיכון רב ביותר הן סביבתית והן כלכלית – הרפתקה שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה.

להלן מאמר בן 13 עמודים של דר' יעקב ניר שהתפרסם במגזין קק"ל "קרקע" בדצמבר 2005.
לקובץ PDF בו המאמר הסרוק לחצו כאן [2.5 מ"ב] …

על עגבניות ושאר ירקות

יום שישי, 12 למאי 2006   מאת:

אבירם פוליטי לוקח אותנו למסע על גבי העגבנייה לתרבות הצריכה ולתופעת ההנדסה הגנטית.

לאחרונה התבשרנו על פיתוח של עגבניה חדשה, בטעם של פעם. מדהים, נכון ?
העולם הזה פשוט מדהים, אנחנו מחריבים והורסים כל מה שטוב, וחושבים שנועדנו להמציא את הגלגל מחדש.
הרי אנו כל כך טובים בטכנולוגיה, יכולים לשבט חיות, בני אדם , אך בעיקר צמחים, שזה בעצם הכי קל. העולם המערבי עושה את זה כבר עשרות שנים. כל כך בהצלחה, עד ש 95% מהזנים שהיו קיימים בשנת 1900 כבר לא קיימים היום.
במקום מגוון של זנים, ניתן כיום להשיג מגוון מצומצם מאוד של זנים, אותם זנים אשר חברות הזרעים המערביות החליטו שהם החזקים יותר והמניבים יותר ושבהם על כל העולם כולו להשתמש על מנת למנוע רעב. פשוט כך.
ולא חשוב הטעם של הפירות והירקות שיניבו אותם זרעים.
ולא חשוב בכלל המגוון הגנטי.
ולא חשוב כמה שדות מונוקולטורה(שדה שמבוסס על גידול יחיד) יכולים לעמוד בפני מזיקים.
שדות אלו יכולים לעמוד בפני מזיקים, אבל רק אם יקפידו להרעיל את השדות בריסוסים, יותר ויותר אלימים, יותר ויותר רעילים, ונחשו מי מספק את אותם רעלים?
ניחשתם נכון, חברות הזרעים, אשר מקפידות לייצר את הזרעים שלהם כך שיפיקו גידולים עקרים. ומדוע?
כדי שחקלאי כל העולם יזדקקו להם לנצח, כל עונה ועונה. ובכך למעשה משעבדים את העולם.


ענבים מבוסתן נוף-ים

פעם מזמן אימפריאליזם מצא את ביטויו בכיבוש פיזי, בגוויות מרוטשות, בהגלית עמים מארצם, באונס של נשים ושל האדמה ושל מרבציה. אבל כיום אימפריאליזם מוצא את ביטויו בצורה הרבה יותר עמוקה.
זהו אימפריאליזם תרבותי בצורה המבישה ביותר. המערב, שזה בעיקר ארה"ב, או ליתר דיוק האם הריקה (אמריקה) מקדמת את האינטרסים שלה בכל דרך. ובכך הופכת את כל העולם לעולם הומוגני ומשעמם וחלש של מקדונלד'ס וקוקה קולה, ומזון מהיר ו-יין אינסטנט, ירקות ופירות חסרי טעם וריח, וסרטים הוליוודיים מעצבנים וריקים מתוכן. ובנוסף לכך שמעבר לכל זה גם כופים את דעתם על העולם בכח הזרוע.
אבל זה כמובן מותר להם, כי בידם הכח. ואכן אימפריאליזם מהסוג הזה הרבה יותר גרוע מהאימפריאליזם הישן והטוב, כי זה התרבותי אומר לאנשים מה לחשוב. 1984 של אורוול בהתגלמותו. או אם תרצו בולשביזם מהסוג הגרוע ביותר.

אומרים על גלות מצרים שהייתה רעה, אך יש רע ממנה. כי בעוד פרעה ציווה השמדת כל הילדים הזכרים, ולמעשה השמדה פיזית, הרי שבעת שלטון יוון בארץ ישראל ביקשו היוונים, או ליתר דיוק בית סלבקוס ששלטו מסוריה , להשכיח מעם ישראל את תורתו ובכך לאבד אותו. המתייוונים של אז הם כאין וכאפס מול מה שעומד כיום מול עמי העולם.
בעוד שאז יכלו להכריז הכרזות בככר העיר, היום הם נכנסים אלינו לתוך הבתים באמצעות הטלביזיה, היא מכשיר השטן. ומדוע ?
כי זו המצאה נהדרת שעושים בה שימוש נחות וקלוקל. ולשם מה כל זה ? כדי שנצרוך את משקפי השמש הנכונות, ואת הג'ינס הנכון. כדי שנדע מה לובשים בפריס או במילנו וכדי שנרגיש רע כל עוד אין לנו את זה.
ומי מחליט על הדברים? זה תמיד אותם אנשים שמחליטים כמה נשלם על הבגד שאנו לובשים ועל העגבניה שאנו אוכלים. אז בואו ונחזור להתחלת המאמר. עגבניה בטעם של פעם ! אז ככה, ממש אין צורך בזה , חבר'ה, ואני מאוד מקווה שלא ישלמו לאותו ממציא את מיליון הדולרים אותם דרש. תנו לי עגבניות של פעם, בטעם ובריח בלאדי אמיתיים, ללא הנדסה גנטית, וללא זרעים עקרים.
וכן חבר'ה, מה לנו חפץ בכל הפטנטים האלה, אבטיח בלי גרעינים, ושזיף בטעם אפרסק ? אם ארצה לאכול אפרסק אוכל אפרסק, האם הצורה של שזיף אמורה להגביר אצלי את עוצמתן של בלוטות הטעם ? וחבר'ה, בכלל, ירקות ופירות עקרים, עם גרעינים או בלי גרעינים, אנרגטית אין בהם כלום.

יש בהן אולי מינרלים, ויטמינים, אבל אין בהם נשמה. ובלי נשמה שום דבר לא אותו דבר. "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב" הנחו אותנו המקורות, ואכן צדקו.

*הכותב אבירם פוליטי הוא דור שביעי בארץ ישראל, מצד אימו נצר למשפחה של ייננים שבבעלותם היה היקב העברי הראשון בארץ ישראל עוד בשנת 1840 ומצד אביו נצר למשפחת תעשיינים בענף הטקסטיל.
בוגר לימודי מינהל עסקים במכללה למנהל, בוגר קורס מתכנני פרמקלצ'ר ועוסק בתחומי האקולוגיה,
כמו כן עוסק במתן טיפולים הוליסטיים שואף לשלב רוח וחומר ולהביא רפואה לכדור הארץ ולכל מה שעליו ובתוכו.

מידע נוסף על הנושא ברשת:
www.seedsavers.org
– אתר הבית של הארגון האמריקאי לשמירת זרעי מורשת. אחד הארגונים הוותיקים והגדולים בנושא עם פעילות מרשימה בארה"ב וקנדה.

www.kokopelli.asso.fr
– האתר של הארגון האירופאי צרפתי "קוקופלי" שמייסד רשתות שמירת זרעים במדינות מתפתחות ובאירופה.

www.nativeseeds.org
– אתר הארגון האמריקאי Native Seed/Search אשר נוסד ופועל לשימור יבולי המזון של האינדיאנים ילידי אריזונה, טקסס ושאר מדבריות אמריקה