ארכיון הנושא 'הבלוג של אריאלה'

סקר שקר תרדוף

יום רביעי, 04 לפברואר 2009   מאת:

"יום הכיפורים של הסוקרים" נכתב יום לאחר כשהתפרסמו תוצאות הפריימריס על ראשות קדימה. רגע אחרי שהתברר שהסוקר המדויק מכולם היה דווקא האיש, לכאורה בעל האינטרסים, שאול מופז, שיותר מכולם חזה בדיוק רב את התוצאות. האחרים, תחת אצטלת המקצוענות טעו בעשרות אחוזים.
אחר כך באו ההסברים, התירוצים, הנימוקים, שורה ארוכה שנגמרה, איך לא, בטענה המסורתית שהעם בישראל לא אמין, שאי אפשר לסמוך על תשובות הנשאלים. ואיך קרה שדווקא הסוקרים מטעם מופז חילצו תשובות אמינות?

כבר לפני עשרות שנים קבע המדע שבחירת נקודת התצפית משפיעה על תוצאותיו הסופיות של המחקר. רק שהמדע חיפש, ומצא דרכים לנטרל – או לפחות להקטין ככל שניתן – את ההטיה כתוצאה מכך. זה לא נעים כשזה קורה, אבל המסקנה שתוצאות המחקר אינן מאששות את התיזה, היא מסקנה לגיטימית לגמרי בעולם האקדמי.

האם זה כך בענף הסקרים?
האם זה מקרי שההבדלים בין הסוקרים השונים הם כל כך גדולים? עד כדי פער של עשרה מנדטים, למשל, בין תוצאות סקר אחד למשנהו, למשל, ביחס לליכוד ולקדימה? ואיך ניתן להסביר את העובדה שבכלי תקשורת מסוים, באופן שיטתי, לאורך כל השבועות האחרונים, הליכוד תמיד מוביל בפער גדול משמעותי בהשוואה לכלי תקשורת אחר? שבכלי תקשורת אחר מפלגת העבודה זוכה למספר מנדטים גדול יותר מזה הניתן לה במקומות אחרים? האם יכול להיות שסדר היום הפוליטי משפיע על תוצאות הסקרים המתפרסמים?

התשובה לשאלה האחרונה היא, היא ככל הנראה, כן. גם אם מדובר בסקרים שלכאורה היו אמורים לשקף את תמונת המצב ולא לכפות אותה.
אדם ברוך, כותב ענק ועורך נפלא שהתמזל מזלי לעבוד תחתיו במשך שנים, היה אומר לי, לפני שאת מתחילה את התחקיר, ועוד קודם שאת ממפה את העובדות, תמפי את האינטרסים. זה לא תמיד חייב להשפיע על הממצאים, אבל זה עוזר להתמצא בשטח.

עניין זה רלוונטי במיוחד נוכח השפעת הסקרים על החלטת הבוחר. אנחנו אוהבים בהקשר הזה להביא כדוגמא את סיפורה של מפלגת הגמלאים. איך ערב הבחירות הקודמות, במרבית הסקרים, היא גירדה, בקושי רב, את אחוז החסימה. איך יום למחרת היא הייתה הפתעה ענקית עם שבעה מנדטים.
רק שזו איננה הדוגמא היחידה שבה אג'נדה ניצחה את הסקר והפסידה בתוצאות האמת. די להיזכר בפער העצום שהיה בין תוצאות הסקרים ערב הבחירות ב-1996, שחזו ניצחון מוחץ לשמעון פרס, מול התוצאות שהעלו, גם אם בהפרש קטן, את בנימין נתניהו לשלטון.

אותו פרס, אגב, שהיה מלך הסקרים באופן מסורתי, והמפסיד הסדרתי בתוצאות האמת.
במילים אחרות: סקרים אכן יכולים ללמד על מגמה, הם לא מבטיחים תשובת אמת לתמונת התוצאות.
והמשמעות? מי שיקבע בסופו של דבר את התוצאות, יהיו המצביעים. אלו צריכים לדבוק בעמדתם, באמונתם.
מי שמאמין בנו, ומאמין בחשיבות ובנחיצות של מפלגת הירוקים בכנסת, אסור לו לחשוש ברגע האמת שמא הקול שלו ילך לאיבוד. ההיפך הוא הנכון: הקול הזה הולך לאיבוד, גם ערכית, גם מוסרית, ברגע שהבחירה היא פונקציה של סקרים. בטח ובטח כשהניסיון מלמד כמה מוטים הם יכולים להיות.

ירוקים מתמיד

יום רביעי, 28 לינואר 2009   מאת:

כבר שלושה שבועות שאני עוברת ממקום למקום, נפגשת עם אנשים, מתאמצת לשכנע בחשיבות המסר הירוק, מבקשת מכולם להצביע למפלגת הירוקים.
מוצאת את עצמי שוב ושוב נתקלת באותן אמירות: "זה לא הזמן", "ירוק, אבל לא עכשיו", "רק סיימנו מלחמה" (ומתי בדיוק אנחנו לא רק סיימנו מלחמה, או רק התחלנו מלחמה…), "חשוב מי ינהיג אותנו" (למלחמה הבאה…).

ההתלבטויות כנות ואמיתיות. וכך גם התשובות שלי. כשאני אומרת שמלחמות אינן תירוץ להזנחת הסביבה, אינן אליבי להתעלמות מהנזקים הסביבתיים ההולכים ומצטברים, אני באמת מאמינה בכך. כשאני אומרת שאנחנו נמצאים ממש על נקודת הקצה, שיש מפגעים שאם לא יטופלו מחר, מחרתיים כבר אי אפשר יהיה להשיב את הגלגל לאחור, אני מאמינה ויודעת שאכן כך הוא.
חוקרי נאס"א היו אלו שקבעו שאם תוך עשר שנים לא יטפל העולם בהתחממות כדור הארץ, כל מה שיעשה אחר כך, יהיה מיותר. וכך בהיבט העולמי, וכך כאן אצלנו בבית, מחוץ לחלון חדר הילדים שלכם. כשאני אומרת שבמאבק הזה יש בשורה גדולה, יש המון תקווה, שיש מה לעשות ואפשר לעשות. אני מאמינה בזה.

אנשים אומרים לי, אז למה לא הצטרפתם למפלגה גדולה, לכאלו שגם להן יש סדר יום ירוק. בגלל הניסיון, אני אומרת. הניסיון המצטבר בעולם כולו. בכל העולם המערבי יש מפלגות ירוקות בפרלמנטים.
בכל העולם המערבי הן קמו משום שהירוקים הבינו שמפלגות סופרמרקט גדולות, בסופו של דבר לא תוכלנה, עם כל הרצון הטוב, להתמסר לנושא כמו שתעשה את זה מפלגה ירוקה שזו תכלית קיומה. זה עצוב, אבל זו העובדה.

ולמה התפצלתם, אומרים לי. זו אכן שאלה טובה שאין לי ולא יכולה להיות לי תשובה טובה לה.
ובכל זאת: זה קרה כי זה בד.נ.א של הפוליטיקה הישראלית, ולא רק הישראלית. כי זה קרה וקורה בשמאל הישראלי, בימין הישראלי, וגם אצל הירוקים. הבית היהודי והאיחוד הלאומי לא יכלו ללכת יחד? יכלו. אבל לעיתים האידיאולוגיה ניגפת בפני הכיסאולוגיה. ז
ה חבל, אבל זה לא שיקול בשאלה אם לבחור בנו או לא. עוד לא נבחרתם וכבר אתם רבים, כתבה לי מישהי. נכון. אבל צריך לקוות לטוב, להאמין במסר, לזכור שהנטייה האמבית הזו אינה מלמדת על הרעיון. שהיא באמת תכונה מושרשת בהוויה הפוליטית. וכאמור, לא מחלה ירוקה.

ואני רוצה לסיים בשני קטעים שקיבלתי במהלך השבועות האחרונים. שני קטעים שמתוכם עולה קול בהיר וברור, שגם ההמולה הגדולה, קולות הירי בדרום, והרעש מחריש האוזניים של מערכת הבחירות הזו, אינו יכול להם.

הקטע הראשון לקוח מתוך הספר "הארגון הלומד" של פיטר סנג'י. בפרק האחרון הוא מצטט את האסטרונאוט רסטי שהיה בצוות אפולו 9 ב – 1969, שבחנה את התא שעתיד לנחות על הירח.

"כשאתה מסתכל למטה", כתב רסטי "אתה לא יכול להעלות על דעתך כמה גבולות חצית פעם אחר פעם אחר פעם, אתה אפילו לא רואה אותם…אבל אתה יודע שיש שם מאות אנשים שהורגים זה את זה בגלל איזה קו דמיוני שאינך יכול לראות.. מהמקום שבו אתה צופה, כדור הארץ הוא קטן ושביר, נקודה כל כך יקרה ביקום, שאפשר להסתיר אותה באגודל. ואתה תופס שעל הנקודה הזו נמצאים כל מה שחשוב ויקר לך בעולם. ההיסטוריה והמוזיקה, השירה והאמנות, המלחמה והמוות, הלידה והאהבה, הדמעות והשמחה… ואין שום גבולות".

והדברים האלה מתחברים לסרט לא קצר, לא קל, שמדבר על תהליכי ההרס שאותו כדור קטן ושביר עובר. איך הצלחנו לנצל, עד היום, שליש המשאבים העולמיים העומדים לרשותנו, לייצר ולהפיץ מאה אלף סוגים שונים של כימיקלים רעילים, לכרות בכל דקה אלפיים עיצים. לגדוע, אם לומר זאת באופן ציורי, את הענף שעליו אנחנו יושבים. ולא רק אנחנו, כל החי והצומח על פני הכדור הזה. ובסוף הסרט, כמו בסוף הספר, עולה הקול הבא, שיש בו תקווה גדול, ואמונה בכוחותינו, אם רק נקשיב. הקול שאומר שזה בידיים שלנו. שכן, למרות שנדמה שאנחנו רק בורג קטן במערכת, יש גם לנו כוח להשפיע. והכוח הזה הוא יקר, וחשוב וצריך לנצל אותו. הסתכלו סביב, אומר הסרט, תהיו מעורבים. דברו עם אנשים על כך, עשו שקולכם ישמע.

זה אולי לא משרת את בעלי ההון, את סוכני הצריכה, את מי שמרוויח מההרס הזה מיליארדים, אבל זה משרת אותנו, ואת ילדינו ואת ילדי ילדינו. הכוח להשפיע, קוראים לזה. לבחור נכון. לא להיסחף אחר הסיסמאות שדוחסים לנו למוח יום אחר יום, שנה אחר שנה, שקודם הביטחון (איזה ביטחון בדיוק???) ואחר כך כל השאר.

אני מאמינה שזה באמת, כמו שנאמר בסרט, כמו שעולה מתוך הספר, זה באמת בידיים שלנו.

עשו שהקול הזה, הקול הירוק, ישמע.

בברכה, אריאלה רינגל הופמן, מקום 3 ברשימת מפלגת הירוקים לכנסת.

נ.ב. אשמח כמובן אם תפיצו את המכתב הזה, ותעבירו אותו הלאה לחברים שלכם, לחברים של החברים שלכם….

הטרגדיה הירוקה של כולנו

יום שבת, 17 לינואר 2009   מאת:

שלום, כאן אריאלה רינגל הופמן, מספר שלוש ברשימת מפלגת הירוקים לכנסת.

זה לא הנושא, אומרים לי, זה העיתוי. אחרי כמה שבועות של קמפיין, גם אם על אש נמוכה, נדמה לי שהייתי מעדיפה שיאמרו לי, ההיפך. העיתוי מצוין, אבל הנושא, אפס, לא ממש מעניין אותנו. למה? כי אז אפשר היה לנהל ויכוח עקרוני על הדברים. זה לא העיתוי הוא משפט שסוגר דלתות, נועל את תאי המוח, מייבש את השיח הציבורי בכל פעם שאנחנו נדרשים לנושאים ירוקים.

בין מלחמת לבנון הראשונה, לאינתיפאדה הראשונה, בין האינתיפאדה השנייה למלחמת לבנון השנייה, בין עזה אחת, שתיים, שלושים ושתיים, המאמץ להחזיר את הנושאים הירוקים לסדר היום הוא מאמץ מתיש. מתיש, אבל חיוני, קשה, אבל הכרחי.
צריך להיות משוגע לדבר כדי לסחוב את העגלה הזו במעלה התשובות היורדות, מול הטיעון שלצערנו, במציאות הישראלית כבר 60 שנה, אינו מחליק מטה בסולם סדרי העדיפויות: העניין הביטחוני. קל להיסחף לתוכו, כי מה יקר לנו מחיינו, כי מה מיידי לנו מתמונות החיילים באפודים כבדים, באור המצלמות הירקרק. רק שזו טעות אופטית.
לא צריך היה את השריפה השבוע במפעל 'אגן' כימיקלים, את תמרות העשן השחור, כדי להזכיר לתומכי הירוקים כמה קריטי הנושא. צריך להסביר את זה לתומכים הפוטנציאליים, אלה שמאמינים בחשיבות העניין, רק כמו שאמרנו, חושבים שיש זמן, מחר, מחר כך, כשירווח.

מים נקיים, אוויר צלול, ריאות ירוקות, חופים פתוחים לכל, מחסום בפני שמלת הבטון והמלט, עקשנות מול נדל"ניסטים, תחבורה מתחשבת, תכנון קפדני, חוקים רלוונטיים, אכיפה נחושה, כל אלה עומדים על סדר יומה של מפלגת הירוקים, הם חייבים לעמוד גם על סדר יומו של הציבור. זו לא פריווליגיה של עשירים, זה עניין של חיים ומוות, לא באופן מטאפורי של עניים, וכולנו: ימין, שמאל, דתי, חילוני, ערבי, יהודי, יוצא עדות אשכנז, כמו ייוצא עדות המזרח, עניים במה שקשור לאיכות הסביבה.

החיילים שומרים על הארץ. גם אנחנו. הם עושים את זה על קו הגבול, ומעבר לו, אנחנו עושים את זה בין הגבולות. שומרים על הארץ, זה אנחנו הירוקים, יחד אתכם, כי אין ברירה אחרת. כן, גם בימים טרופים אלו.

נטול עופרת יצוקה

יום רביעי, 14 לינואר 2009   מאת:

יש משהו סיזיפי במאמץ להחזיר אל השיח הציבורי את האג'נדות האזרחיות, שהותזו ממנו רגע אחרי שחצה מטוס הקרב הראשון את קו רצועת עזה

כשהתותחים יורים, לימדו אותנו, המוזות שותקות. יחד איתן, מתברר מהר מאוד, מהר מדי, ולא במפתיע, משתתקים גם קולות אחרים. שלא במפתיע, מתברר עוד, שהראשונים להיעלם מהרחוב הם הקולות שלכאורה באים ממקום אחר, מעולם, שוב, שרק לכאורה, אין לציבור הישראלי חלק בו. את מי לעזאזל מעניין בשעה גורלית זו רמות זיהום האוויר ההולכות ומחריפות במרכז הארץ, המים שהולכים ואוזלים, ושמה שנשאר מהם לא יהיה ראוי לשתייה; העובדה שהריאות הירוקות, החמצן שלנו, פשוטו כמשמעו, הופכות עולם הולך ונעלם במקומותינו, וכל דיון על שימור החופים מעורר הרמת גבה, במקרה הטוב, גיחוך במקרה הפחות טוב, ותגובות מאיימות במקרה הרע. וכל זה עוד לפני שהעזנו להזכיר את כיפות הקרח הנמסות בקוטב הצפוני, את גורלו המר של הדוב הלבן, או אם רוצים, את השפעת כל אלה על התקררות זרם הגולף והמשמעות האקלימית ההרסנית שמאיימת על קיומנו.

טקסטים שבימים של סגירת חשבון עם החמאס נתפסים ככאלה שמעניינים רק חבורה תלושה, חצי "הזויה". וכל זאת כשבשנים האחרונות, גם אם באיחור ניכר אחרי העולם המערבי, הצליחו הטקסטים האלו לחדור את השריון הביטחוניסטי הישראלי ולהפוך לחלק מסדר היום שלנו. אחרי שבשנים האחרונות הופנמה העובדה, שאין עליה עוררין, שהפגיעה המתמשכת בסביבה מאיימת על בריאותנו ועל קיומנו באופן קיצוני. טרור הוא לא תירוץ להשחתת הסביבה, ומלחמה איננה אליבי לזניחת הקרב על איכות הסביבה, על איכות חיינו.

הבחירות, כך נראה, יתקיימו במועדן. העובדה שהמלחמה הזו מתנהלת בצל הבחירות, העובדה שגם אחרון הצדיקים אינו מסוגל לקבל החלטות מנותקות מהקלפיות שיפתחו בעוד כארבעה שבועות – קרוב לוודאי שלא תביא לדחייתן.

סיטואציה שערורייתית זו רק מחזקת את החשש ששוב ינצח הנרטיב הביטחוני, ששוב יידחקו לשוליים אותם נושאים שאינם חלק מאותו נרטיב. וכך מוצאות את עצמן מפלגות נישה מרכזיות וחשובות בעיצומו של מאבק לקידום הנושאים האחרים.

כבר עשר שנים מובילה מפלגת הירוקים את המאבק לשמירה על משאבי הטבע וחלוקה הוגנת שלהם. מאבק על בריאותם ואיכות חייהם של תושבי מדינת ישראל. היא נלחמת בגזל החופים, בזלזול המתמשך בחוקים להגנת הסביבה. מובילה סדר יום חברתי שבו אין גבולות לזיהום האוויר, אין גבולות לזיהום המים, מאבק שאינו מבחין בין דתי לחילוני, בין ערבי ליהודי.

פרסומתכל אלה הם חלק מהאני מאמין של מפלגת הירוקים גם היום, ערב הבחירות, כשחלק גדול מתומכיה הם בתוך רצועת עזה, או בהמתנה על קו הגבול. הם חלק מהאני מאמין של מפלגת הירוקים גם בעיצומה של המלחמה שם, גם כשנדמה שקולות הקרב מחרישים קולות אחרים. הנושאים הביטחוניים ראויים, חשובים, קריטיים לחיינו, הם היו ותמיד יהיו, למרבה הצער, על סדר יומנו. אך הם אינם מייתרים, ולעולם לא ייתרו את המאבק על הסביבה ועל איכות החיים, אותו מאבק שמפלגת הירוקים מתעקשת לשמר אותו גם היום בשיח הציבורי. כי גם זה בנפשנו.

למאמר בוואלה לחצו כאן…