לפתע פתאום התקשורת הישראלית גילתה את הפרדה בין נשים לגברים, הנושא הפך לכותרות ראשיות ושוב מככב במאבק האין סופי בין חילוניים לדתיים. אבל משום מה הכפייה הדתית האמיתית, אי הפעלת התחבורה ציבורית בשבת, הודרה משיח הציבורי הזה. מדובר בנוהג מוזר וטיפשי שהמדינה אמיצה לה במשך עשרות שנים וכמעט אף-אחד לא מפקפק בנוהג הזה.

נכון יש בישראל קהילה המאפשרת לפלגים קיצוניים מתוכה לכפות עליה התנהגות מוזרה, בה זוגות אינם יכולים לשבת יחד על ספסל אחד באוטובוס, בה עצם נוכחות נשים בקרבת גברים במהלך נסיעה יכולה להביא את הגברים הללו למחשבות מיניות. מה לנו כי נלין על אותה קהילה, הרי אותן נשים מרשות את ההתנהגות הזו, וגברים רבים באותה קהילה נכנעים לאותם פלגים קיצוניים.
וברור כי הפרדה זו נאכפת בעיקר באותה קהילה עצמה, ואולי בשוליים לגבי אנשים שלא מאותה קהילה. לעומת זאת, הכפייה הדתית בנוגע לאי-הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, פוגעת אך ורק בקהילות אחרות, ביהודים חילוניים, במוסלמים, בתיירים וכמעט בכולם ומשום מה זה מקובל וכמעט אף-אחד לא פצה פה ומצייץ וזאת בשם הסטוס-קוו המקודש!

הנזקים של אי-הפעלה של תחבורה ציבורית בשבת הם עצומים, מאות אלפי אנשים חסרי רכב לא יכולים ליהנות מבילוי בים או בפארק ביום המנוחה שלהם, סבתא ללא רכב שרוצה לבקר את נכדיה אינה יכולה לעשות זאת, נערים שרוצים ללכת לים הופכים את הוריהם לנהגי הסעות.
אי-הפעלת התחבורה הצבירות בשבת לא רק שפוגעת באיכות החיים היא גם פוגעת בחיים עצמם, כמעט מדי סוף שבוע נהרגים ונפצעים אנשים בתאונות בחזרה מבילויים, בשל עייפות או שכרות.
לא רק זאת, אי-הפעלת תחבורה ציבורית מעודדת קניית כלי רכב, וכך יש עוד גודש בדרכים, עוד הרוגים בתאונות ועוד מתים בגלל זיהום האוויר.
הרי ידוע שיש הלכה הקובעת כי "פיקוח נפש דוחה שבת", אבל הנה נפש אחר נפש נעלמות, שהיו יכולים להינצל אילו הייתה תחבורה ציבורית בשבת, אבל אותם רבנים ועסקנים דתיים מקריבים אותם כזבח לשמירה על הסטוס-קוו "הקדוש".

עכשיו נשאלת השאלה מדוע בכלל חל איסור הפעלת תחבורה ציבורית בשבת? הרי אותו ציבור דתי ממילא לא נוסע בשבת, וממילא החרדים אינם משתמשים בתחבורה ציבורית "חילונית" שאין בה הפרדה בין נשים לגברים?
גם קשה להבין מה הגיון בו, הרי חשמל וטלפון פועלים, ערוצי הטלוויזיה והרדיו משדרים, מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע פתוחים, יש משחקי כדורגל, החניונים גובים דמי חנייה, ואפילו יש פקחים שנותנים דוחות חנייה. למה אלו כן ותחבורה צבירות לא?

לאור ההמולה התקשורתית הזו, אין לי אלא לתהות למה החילונים רוצים לכפות נסיעה מעורבת בבני ברק, ולמה הדתיים/החרדים כופים עלינו החילוניים אי-הפעלת תחבורה ציבורית בשבת בתל-אביב.

אני מוכן ונראה שרבים בציבור יצטרפו אלי, בקריאה לשינוי לסטוס-קוו חדש, שהחרדים לא יכפו עצמם על החילונים וחילונים לא יכפו עצמם על החרדים.
שר התחבורה וראש הממשלה יעשו חסד גדול אם ינצלו ההמולה שנוצרה ויקבלו החלטה היסטורית להפעיל את תחבורה הציבורית בשבת, ובאחת גם יעניקו לנו גם צדק חברתי וגם צדק סביבתי.

מכל עבר אנו שומעים היום את המושג החמקמק והעמום "צדק חברתי", אני שואל את עצמי מה יקרה אם מחר בבוקר יכריז נתניהו כי ממשלת ישראל מקבלת את עקרונות הצדק החברתי?
האם המדינה תיקח את כל הרוכש הפרטי של בעלי הממון ותחלק אותו לעניים? האם שומר בקניון יקבל אותו שכר כמו מנהל הקניון? האם יולעמו הדירות במגדלי אקירוב ויפצלו לעשרות דירות חדר להשכרה מסבסדת? האם פרויקט סי-אנד-סאן ייהרס ויוחזר החוף?
האמת היא שכל-אחד יכול לפרש את המושג "צדק חברתי" כראות עיניו, הקומוניסט, המתנחל, החרדי, הסטודנט והנזקק, כולם יכולים לצעוק "צדק חברתי" באומנה שלמה אבל כל-אחד יתכוון למשהו שונה לחלוטין ולפעמים הופך לחלוטין.

אין ספק שאם רוצים למשוך כמה שיותר אנשים הכותרת צריכה להיות מחד מושכת וקליטה ומאידך עמומה ואוניברסאלית, שכמעט כל אחד יזדהה איתה. ואכן המושג "צדק חברתי" עונה על כל אלו, יש בו הכול ואין בו כלום.

הכשל החברתי הוא שלנו או שלהם?
לפני שבאים לממשלה בדרישות, שווה להביט במראה ולשאול האם אנחנו "חברתיים" אחד אל השני? הרי המחאה הזו נולדה בשל מחיר השכירות, מי אלו שמשכרים את הדירות? הרי זו לא הממשלה שמשכירה את הדירות, אלו אנשים באותו מעמד כלכלי של השוכרים, כאלו שהדירה הנוספת היא סוג של חיסכון עוברם.
מעבר לעניין הכלכלי שבהחלט יש לו השפעה על נושא הדיור, יש כאן כשל חברתי פנימי, ישראל הפכה תוך חמישים שנים מחברה שהסולידרית החברתית מושרשת בה, לחברה די מנוקרת ומנקרת שבה לא לצאת פרייאר היא המוטו השולט.

מאות שנים ההישרדות של קהילות יהודיות בכל העולם הייתה תלויה כמעט לחלוטין בסולידריות חברתית, הן בתוך הקהילה והן בין הקהילות. אין ספק שהתוכנה הזו היא אחת מן התכונות הכי בולטת בדור של ההורים והסבים שלנו, ואין זה משנה אם הם צברים או עלו לארץ בראשית המדינה.
קשה לשים את האצבע על הנקודה בזמן בה השלנו הפך לשלי ושלי, אבל היום אנחנו, מעמד הביניים החילוני, נמצאים בדילמה בה כולנו רואים את הכשל חברתי, ויוקר המחייה הוא רק סימפטום לכשל הזה, ואנחנו שואלים את עצמנו מה אפשר לעשות ואיך אפשר לתקן.
רבים מפנים אצבע מאשימה לכיוון הממשלה והכנסת, הממשלה והכנסת בהחלט יכולות לעשות שיפורים במדיניות הכלכלית, אבל את הכשל החברתי יהיה קשה לפתור בהחלטת ממשלה או בחוק.

לא פעם שאני נוסע לתל-אביב ומסתכל לים אני שואל את עצמי מה היה קורה אילו לא היו קונים לפרויקט סי-אנד-סאן והמקום היה נשאר שומם?  אולי כישלון כלכלי בסי-אנד-סאן היה מונע פרויקטים דומים בחופים אחרים?
זו דוגמא טובה לפרדוקס, כולנו רוצים שלא יבנו בניינים על הים אבל רבים מאיתנו לא היו אומרים לא אילו היה ביכולתם לקנות דירה בפרויקט על הים ואנו מעריצים את אלו שיש להם דירות בפרויקט. וזו רק דוגמה אחת, יש רבות כאלו בהן אנחנו רואים כשל חברתי או אי-צדק כלשהו ומקום למנוע אותו אנחנו משתפים איתו פועלה.

ברוב המקרים סולידריות חברתית וקודים חברתיים הם הרבה יותר חזקים מחוקים וממשלות, האם מישהו חושב שהחוק שמחייב אותנו לעזור אחד לשני בעת צרה באמת יגרום לנו לעשות זאת? ולא תחושה אכפתיות פנימית? הסולידריות החברתית היא חלק מן הDNA שלנו, ואנחנו רואים אותה לא פעם בדברים קטנים בחיי היומיום, והיא מתגלה בצורה בולטת גם במחאה הזו.
אם רוצים מהפכה אני סבור שהיא קודם צריכה להיות ביחס שלנו אחד לשני וביחס שלנו ל"רכוש" המשותף לכולנו, ורק אחר-כך צדק והוגנות של הממשלה בחלוקת המשאבים המשותפים.
אם היו שואלים אותי איזו סיסמה לאמץ היית ממליץ על "סולידריות חברתית וצדק חלוקתי".