הראיון בתוכנית של קרן נויבך בערוץ 1, היה על הכוונה של רשות הטבע והגנים להקים ולנהל קניון בצמוד לגן לאומי אפולוניה.

להסברים ולינק לעצומה שלנו בעניין לחצו כאן…

ללינק ישיר לסרטון לחצו כאן…

זה היה הראיון הטלויזיוני החי הראשון שלי, אני חייב לציין את החביבות של אנשי הערוץ הראשון.

לאחר שרון חולדאי דחה את התוכנית, החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לדון ברעיון להקמת בניין עיריה חדש ולוותר על שיפוץ המבנה הישן – אם התוכנית תתקבל תשונה תוכנית בניין העיר – בינתיים השיפוץ מקרטע, לאחר שהתברר כי העבודות החלו ללא היתר

לכתבה במגזין תל אביב לחצו כאן…

במאה 18 נודע הברון מינכהאוזן בסיפורי הפנטזיה המדהים שלו, שקובצו לאחר מכן לספר. בישראל במאה 21 קם לברון מינכהאוזן יורש, שמו שמעון פרס. שלא כמו הברון מינכהאוזן הברון שמעון לא מסתפק בלספר פנטזיות משעשעות, הוא ממש משכנע אנשי ממשל בכל העולם לממש פנטזיות הזויות אלו.

שמעון פרס למרות תדמיתו המכובדת, למרות מסעות חנפה אין סופיים בעולם ולמרות יחסי הציבור האדירים שזוכה להם הוא דוגמא לפוליטיקאי שלא מחובר למציאות.
רבים ודאי זוכרים אותו עומד מול ועידת מפלגתו ושואל "אני לוזר?" והקהל עונה לו בקול גדול "כן". והוא משתאה ולא מבין, מסתכל על הקהל כאילו לקו כולם בהתקף טירוף ורק הוא נשאר שפוי.
ועידת מפלגת העבודה זו הייתה יכולה להיות אנקדוטה משעשעת, אלמלא הייתה דוגמא חייה לניתוק של האיש מן המציאות.
סקירה קצרה למי ששכח שמעון פרס כמעט והכשיל של הפצצת הכור בעירק, תמך במלחמת לבנון הראשונה, והוגה את המושג "מזרח תיכון חדש".
 
אני חושב שאין חולק בין הפרשנים של המזרח התיכון שהמושג "מזרח תיכון חדש", גרם נזק קשה לישראל. בעולם הערבי הבינו אותו כניסיון השתלטות של ישראל וארה"ב על המזרח התיכון. מושג זה תרום לדימוי היהיר של ישראל ופגע קשות בניסיונות ההשתלבות שלנו במרחב הבעייתי כאן. אפשר לומר שהמושג "מזרח תיכון חדש" אכן דחף את המזרח התיכון למצב חדש, קיצוני יותר, אנטי מערבי יותר ופונדמנטליסטי יותר.

אהה, כן יש את עניין הכור בדימונה, שמשום מה פרס מנכס את הקמתו לעצמו באופן בלעדי, זאת למרות שחלק מבני דורו מגמדים את חלקו בהישג ומיחסים חלק מהותי ממנו לאנשים אחרים.

שנים אני מביט מן הצד על פרס רואה את התרפסותו הנלעגת בפני ידוענים, את גינוני הכבוד שהוא מכור להם, ואת מאמציו הבלתי פוסקים לקבע את תדמיתו בגימיקים שונים ומשונים. ולמרות זאת לא הייתי טורח לכתב מאמר נגד פרס אלמלא היה מחליט להפוך לאיוב הסביבה ולברון ההרס של ישראל.

לצערי באיזו שלב בחייו התאהב פרס במילה שלום והחליט להופך אותה למילה נרדפת לשמו, מאז ועד היום שם לעצמו האיש לקדם פרויקטים הזויים עד מופרכים שקשורים למילה שלום.

תעלת הימים – רעיון הזוי כלכלית ומטורף סביבתית.
בימים האלו פרס מקדם את פרויקט השחתת הערבה והרס ים-המלח(תעלת הימים) שפרס קורא לה משום מה "מובל השלום".  כלומר כריית תעלה או צינור מים סוף לים-המלח, יצרת אנרגיה הידרואלקטרית והתפלה של חלק ממי הים והעברת לנגב ולממשלת ירדן, וכל זה במחיר מציאה של 10 מיליארד דולר.

לשם המחשה ב10 מיליארד דולר אפשר לבנות 30 מתקני התפלה מי-ים כמו זה באשקלון, שאמור לייצר 100 מיליון קוב מים בשנה, ויישאר מיליארד עודף. כך נוכל להתפיל מספיק מים כדי לוותר על 300 מיליון קוב בשנה שנשאבים מן הכנרת, שיחזרו לזרום לים המלח בדיוק כמו שהיה במשך מיליוני שנים.        
אין ספק תעלה בין ים-סוף לים-המלח תגרום הרס לנוף הבראשיתי של הערבה, ומי-הים שיעברו בתעלה יסכנו את מי התהום שם. אבל הנזק המרכזי הצפוי לפי המומחים הוא לים המלח עצמו שיתכן ויהפוך לים הגבס או לים האדום על שם העצות האדומות שיתפתחו בו.

פרס עלה על פטנט, שנקרא מכבסת המילים הישראלית כל משהו שלילי שנותנים לו כותרת עם מילה חיובית הופך באחת לחיובי, וכך גם כאן ברגע שקוראים לתעלה הזאת "מובל השלום" מתבטלים באחת כל חסרונותיה.
 
בהצמדת המילה שלום לפרויקט נשמע כאילו הוא חלק "מחזון", וכאילו המים שיעברו בתעלה ימלאו ברגע את המזרח התיכון במחשבות חיוביות, יעלימו את ספרי הלימוד הארסיים במדינות ערב, ישנו את כתבות השטנה בתקשורת הערבית ויגרמו לכוהני הדת משני הצדים לדבר על אחווה ואהבה בין העמים.

הבעיה שאחרי שנתעורר מן הפנטזיה הורודה הזו, נגלה שאין שלום ואבל יש תעלה יקרה ביותר שגמרה נזק אדיר ובלתי הפיך!

צר לי להיות בוטה, אבל אסור שפרס יהיה נשיא, אסור שיהיה אפילו שר, הוא צריך לפרוש מן החיים הציבוריים ולכתוב אולי סיפורי פנטזיה בזמנו החופשי.

השבוע הזדמן לי לעשות קניות בחנות מגה בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה, מייד שנכנסתי הבחנתי בשינוי מרענן שורות שורות של עגלות קניות חדשות ומבהיקות.
לי העניין הזה של בחירת העגלות תמיד היה די בעייתי, באופן מוזר תמיד העגלות שאני מגריל יוצאות דפוקות, אחת עם גלגל אחד שיש לו רצונות משלו השנייה מלאה בשקיות, ושלישית סתם נראית מטונפת. לכן ברגע הראשון אמרתי לעצמי איך שיחקו אותה מגה, איך הם סופסוף הבינו שעגלה טובה זה חלק לא קטן מחוויית הקניות.

עגלה

הכול היה טוב ויפה עד הרגע בו הגעתי לקופה, רק לאחר שבקושי הצלחתי להגיע למוצרים שנחו בתחתית העגלה, הבנתי שנפלתי קורבן למניפולציה שיווקית מרגיזה. הבנתי שהעגלה החדשה היא יותר גדולה מן העגלה הישנה.
אם חוזרים אחורה ומסתכלים על זה, יש הבדל משמעותי בין גודל העגלה מלפני 15 שנה לגודל העגלה היום, העגלה היום כפולה בנפחה מן העגלה של פעם. אפשר לזקוף "לזכותם" של רשתות השיווק שהן עשו זו בדרך של אבולוציה, בלי שנרגיש מידי כמה שנים העגלה תפחה ותפחה עד שהיגעה למימדים הענקים של היום.

לא מדובר בעניין של מה בכך, עגלה גדולה היא מקדם מכירות משמעותי ביותר, שפועל על המון אנשים בלי שבכלל הם שמים לב לכך. אם אתה קונה מעט מוצרים תרגיש לא נוח שעגלה שלך ריקה ותוסיף עוד מוצרים כדי שלא תרגיש שאתה סתם לקחת את העגלה. אם אתה לקוח שקונה הרבה אתה תקנה יותר, רשות השיווק מבינות שקונים רבים מסיימים לקנות ברגע שהעגלה שלהם מלאה בכך שהעגלה גדלה חלק לא מבוטל מן הקונים יגדלו את קניותיהם.
טריק העגלה, הוא רק אחד הטריקים בארסנל הטריקים השיווקיים, למשל יש את חברת מזון מהיר שהפכה את הארוחה הרגילה לארוחה הקטנה, חברות שמכורות מוצרים מופחתי תוכן בצוברים לכאורה במבצע ועוד ועוד…

לכאורה מדבר בטריק לגיטימי, החנות משקיעה "באביזרים טקטיים" משפורים ובכך מגדילה את המכירות, אין יותר קפיטליסטי מזה. אבל אין לטעות מדובר כאן בניצנים של תופעה חברתית חמורה ומסוכנת.
 
לחברות שמייצרות ומשווקות מוצרי צריכה במערב יש בעיה, הן נדרשות להגדיל את המכירות אבל לא נוספים להם לקוחות. אז מה עושים? הפתרון פשוט, מגדילים את המכירות לכל לקוח.
את התוצאה של המגמה העגומה הזו רואים בארה"ב שבה תופעת ההשמנה מוגדרת היום כמגפה מספר אחת.
הטיפול במגפה הזו בארה"ב יעלה להם בוודאי מיליארדי דולרים, אבל הנזק של המגפה הזו הוא בעיקר חברתי ואישי, לאותם אנשים שנדחפו בלי ידעתם ואפילו בעל כורחם לצרוך יותר ויותר, ובלי שהם מבינים נגרם להם נזק קשה לאיכות חייהם ולבריאותם.
ואילו בצד השני, אין ספק שיש מרווחים רבים מן התופעה הזו החל מיצרני המזון, רשתות השיווק, וכלה ביצרני התרופות וערכות הדיאטה. ואלו אינטרסים שאי-אפשר להקל בהם ראש, סוד גלוי שלבעלי העניין האלו יש מהליכים בין מקבלי ההחלטות 

יש כאן דילמה לא קלה, האם מדינה דמוקרטית וחופשית יכולה להגביל אנשים מה לקנות וכמה לקנות? האם המדינה יכולה להיכנס למקררים של האזרחים?

לדעתי, כן יש מקום להתערבות, המניפולציות שעושות יצרני המזון, רשתות המזון המהיר ורשתות השיווק דומות לאלו שעשו חברות הטבק בשנות החמישים והשישים.
ולכן, במקומות שיש בהם פרצות שגורמות לנזק חברתי ובריאותי המדינה חייבת להתערב ולקבוע הגבלות ותקנות, כמו בעניין הזה שגודל מקסימאלי לעגלה, או איסור מתן צעצועים לילדים בקנית ארחוה, או פרסום מחיר ליחידת מידה וכל שאר הטריקים הדומים.

פעילויות מבצעיות של הצבא גרמו משך עשרות שנים לזיהום אדמות של בסיסים ושטחי אימונים. הסכנה הממשית: זיהום מי תהום. כעת, מתכננים באלר"ם להקים מתקן ביולוגי ענק במרכז הארץ לטיהור טונות של אדמה
לכתבה באתר במחנה לחצו כאן…

דייגים שפונו מן ההתנחלות דוגית הסתכסכו עם דייגים מאשקלון על שטחי דייג – התוכנית שבוחנת המדינה כדי לסייע להם: לתת לדייגים המפונים שישה דונם מחוף זיקים, אחד החופשים המעטים בארץ

יו"ר מפלגת הירוקים פאר ויסנר מוסר:" יש לנו סימפטיה למפונים, ואין ספק שמגיע להם פיצוי אבל מדינת ישראל לא יכולה להיענות לכל גחמותיהם. בישראל יש כל-כך מעט חופים חוליים ופתוחים כמו חוף זיקים, שגם מוצע להיות שמורת טבע. לכן צריך לשמור שהחוף יישאר פתוח ופראי לכלל הציבור. "

כתבה שפורסמה בידיעות אחרונות

להגדלה לחצו כאן…

בשנת 2003 התרחש בחופי ת"א אחד מן האסונות האקולוגיים החמורים שהיו בישראל בעשור האחרון.
במשך חודש כל הביוב של גוש-דן זרם ישרות לים, הים זוהם באופן חמור ובהוראת משרד הבריאות הים היה "סגור" למשך יותר מחודשיים לשימוש הציבור.

האסון הזה לא נגרם כתוצאה מרעש אדמה, לא ממכת ברק ואפילו לא כתוצאה מאקט מלחמתי. האסון האקולוגי הזה נגרם בגלל כישלון של בני אדם, ובראש ובראשנו כשלנום של ראשי איגוד ערים דן לביוב!

השבוע פורסם כי נחתמה עסקת בין הנאשים בפרשה לבין המדינה, עיקרה של העסקה היא קנס של 800 אלף שקל לאיגוד עצמו ועבודות לתועלת הציבור בלי הרשעה לראשי האיגוד. כל זאת לאחר שהנאשמים בפרשה הודו באחריותם.

אפשר לתהות האם בכלל למילה אחריות יש משמעות בציבוריות הישראלית? המילה אחריות הפכה בזמן האחרון למילה ריקה, בכירים מצהירים שהם לוקחים אחריות אבל בפועל לא עושים זאת.
באנגלית למילה אחריות יש שני צורת responsibility ו-accountability, המשמעות של שני המילים הללו הן של חובת נאמנות והן של חובה לתת את הדין.
לצערנו הרב, בישראל נהוג ליהנות מן פירות של responsibility, השכר גבוה, אבל לא לתת את הדין על כשלנות כפי שאפשר לצפות מaccountability.

בעולם הרחב, המילה אחריות היא לא נזילה כמו כאן, מקובל שמנהלים שנכשלו כישלון חרוץ בתפקידם נותנים את הדין על כישלונם.

אסון אקולוגי בסדר גודל כזה אסור שיעבר לסדר היום, ויסתיים באמירה סתומה.
מנהלי איגוד ערים דן לביוב נהנו משכר עתק, פורסם כי עלות שכרה של יו"ר האיגוד מיקי מזר היה כחצי מיליון שקל בשנה (40,000 שקל בחודש).
כל תפקידו של האיגוד ושל ראשיו הוא לשמור שהביוב לא יגיע לים ויזהם אותו, ב2003 התברר שהם נכשלו כשלון חרוץ בתפקידם.
בעסקת הטיעון הנוכחית רשאי האיגוד לא חיובו לשלם ולו שקל אחד קנס, את הקנס ישלמו תושבי גוש-דן שנענשו ב2003. לא רק שתושבי גוש-דן לא קיבלו את השירות עליו הם שילמו, אלא גם נמנע מהם ליהנות מן מקום הבילוי המרכזי של האזור במשך חודשיים!

אין ספק שהיה כאן נזק אדיר לסביבה, ושבגינו נגרם נזק לרבבות מתושבי גוש-דן.
במערכת המשפטית משום מה מתייחסים בסלחנות למעשים שנפגעים מהם אנשים רבים ובחומרה למעשים שנפגעים מהן אנשים מעטים.
האם הנזק שנגרם לאלפי גולשים הגלים שלא נכנסו לים במשך חודשיים הוא פעוט ערך? האם הנזק לאלו הנהוגים לשחות בים הוא בלתי נחשב?
המדינה הייתה חייבת לראות עצמה כמייצגת כל אחד ואחת שנפגעו מן זיהום ולייצג אותם כך שהצדק גם יעשה וגם יראה, ובמקרה הזה את המילה צדק מלווה צחנה קשה. 
 
בהחלטה על עסקת טיעון זו מסר שלילי לציבור הן על המערכת המשפטית והן לתאגידים הציבוריים.
הציבור רואה שפעם אחר פעם ראשי תאגידים שגרמו נזק סביבתי אדיר יוצאים בלא כלום מן המערכת המשפטית והאמון בה נפגע. מנהלי התאגידים רואים כי אין זה משנה מה הם יעשו הם לא יינזקו, ולכן יש להם יהיה תמריץ ואישור לא להקפיד על כך שהתאגיד שלהם לא יגרום נזק סביבתי.

זה בהחלט חיובי שראשי איגוד ערים דן לביוב הודו באחריותם לכישלון, אבל לאחריות הזו צריכה להיות משמעות. והמשמעות יכולה להיות רק עונש ראוי, על כן יש לבטל את עסקת הטיעון ולדורש מבית המשפט לקבוע את העונש הראוי לראשי איגוד ערים דן לביוב.