בואו נאמר את האמת שווי השימוש ברכב היום הוא קומבינה, וכמו בכל קומבינה מי שנדפק הם אלו שלא בקומבינה. אבל בקומבינה הליסינג כולם יוצאים פראיירים, גם אלו שנוסעים לעבודה ברכב הצמוד וגם כל השאר. 
יותר מעשור שאני בתחום המחשבים ויצא לי לראות את הנקודה בה התחילה הקומבינה, לפי יותר מעשור מנהלי חברות ההיי-טק זכו לקבל רכב שטח יוקרתי. התשובה שקיבלתי על השאלה למה רכב שטח הייתה פשוטה, רכב שטח בזמנו היה מוגדר כרכב מסחרי ולכן היה יכול להיות נכס חברה, כמעט פטור ממס.
ב1998 בוטלה האבחנה בין רכב מסחרי לרכב פרטי, עד אז למרות שהיו חברות לא מעטות שנתנו לעובדים רכב מסחרי צמוד למרות שלא היו זוקקים לו לשם עבודתם, אבל בכל זאת תופעת הרכב הצמוד לא הייתה נרחבת.
משנת 1998 כאילו נפרץ הסכר, הוקמו חברות ליסינג רבות ובמהרה צמחו להם ציי רכב עם הלוגו במגרשי החנייה של חברות רבות.

איך זה שכולם מרווחים וכולם מפסידים 
לכאורה נראה שמהקומבינה הזו "כולם מרווחים", מרוויחות חברות הליסינג, שנותנות הלוואה כמעט ללא סיכונים. מרוויחות החברות שמחכירות את כלי הרכב האלו לשימוש עובדיהם, גם מכך שיש הכרה חלקית ברכב לצורכי מס של החברה עצמה וגם מכך שהחברה מצ'פרת את עובדיה. עובדי החברה גם מרווחים מכך, הם משלמים מס רק חלק מן השווי האמיתי של הטבה שהם מקבלים, וחייבים להודות גם ליטוף לאגו משחק תפקיד לא קטן בסיפור.
נשאלת השאלה מי מפסיד? מי שמפסיד הם כולנו. כולנו מפסידים זמן מן התגברות הגודש בדרכים, לכולנו נגרם נזק בריאותי מהתגברות זיהום האוויר וכולנו מפסידים כסף ציבורי ושטחים פתוחים שנדרשים לבניית עוד ועוד כבישים וחניונים לענות על הדרישות.
ייתכן שאם היה אפשר לכמת ולחשב את הנזקים האלו לכל אזרח, בהסתברות גבוהה שהיינו מגיעים למסקנה שגם העובדים שזוכים ליהנות מקומבינת הליסינג בסיכומו של דבר מפסידים.

קומבינת הליסינג היא דוגמא לאופן הלקוי בו מתקבלות החלטות כאן. בישראל כמו בישראל יש העדפה ברורה לקומבינות שמטיבות עם מעט בעלי אינטרסים פרטיים ופגועות באינטרסים ציבוריים.  
והיום שמנסים לתקן את העיוות הזה יש קושי עצום. ככה זה שבישראל שבה תדמית הפראייר היא בגדר אסון, קשה לשכנע את אלו שנהנו מקומבינת הליסינג לצאת ממנה ולחזור להיות "פראיירים".
כמובן שזו הייתה טעות גדולה של ממשלת ישראל בזמנו שנתנה תמריץ מס לתחבורה פרטית, במדינה קטנה וצפופה כמו שלנו אין ולא היה מקום "לחזון" הסוציאליסטי המפקפק של "מכונית לכל פועל".

אם אנחנו רוצים לחיות כאן לעוד הרבה שנים בארץ הזאת בין גבעות מוריקות ובאוויר צלול, יש צורך להחליף את הדיסקט המיושן בדיסק-און-קיי חדיש. בין השאר יש להטיל תמריץ שלילי על תחבורה פרטית, כמו העלאת מס על דלק ואגרות גודש, כמו-כן לעצור הקמת כבישים חדשים. לתת תמריץ לאי-שימוש ברכב פרטי, למשל ע"י הכרה במס על נסיעה בתחבורה ציבורית או לנסיעה משותפת, ועידוד הקמת מסילות רכבת ונת"צים.

לחבריי אנשי היי-טק אני רוצה לומר, אנא הביטו קצת מעבר לתלוש המשכרות, ותשאלו את עצמכם האם זה נכון שישראל תמשיך להיות מדינה פקוקה? האם זה נכון לתת לבריאות ילדנו להמשיך להיפגע מזיהום האוויר? האם זה נכון להפוך את הרחובות שלנו למגרשי חנייה אין סופיים?
אפשר להמשיך להיות יצירתיים ומובלים טכנולוגית וליסע לעבודה באוטובוס, רכבת, מונית, בהסעה מאורגנת או בקטנוע. היתרונות החברתיים והסביבתיים של הפחתת השימוש ברכב פרטי עולות לאין שיעור על הנזק הכספי האישי שאולי יגרם.
הגיעה השעה לומר שלום ולא להתראות לרכב הצמוד.  

*הכותב פעיל סביבתי וחבר הנהלת מפלגת הירוקים  

הירוקים טוענים כי שחקני המטקות גוזלים את החופים ממתרחצים שרוצים להשיב לרחש הגלים ולהשתזף בקיץ. שחקני המטקות לא מבינים למה מפריע למישהו משחק בחוף לא מוכרז. קרב חם

חברת המועצה, הדס שכנאי: "בתוך רצועת חוף שבעה קילומטר, אפשר להגדיר 150 מטר לשחקנים. יש הרבה מאוד אנשים אחרים שרק רוצים לשבת על קו המים, ולא לשבת במטווח. החוק מאפשר את הגבלת המשחק, אבל לא נאכף עד היום.

לכתבה בMSN לחצו כאן…

בריכות דגים או מכרה חול, עשרות משאיות מרוקנות כמויות עצמות של חול מאזור חוף דור, וכל זה באישור.

לכתבת וידאו ששודרה בערוץ 1 לחצו כאן…

כמה שזה ישמע יבש, התשובה לשאלה הזאת היא פרוזאית, זה פשוט לא רווחי לשמור על הטבע.
נדמה שבעידן של הפרטה, כל מה שאינו רווחי אין לו זכות קיום, ומה לעשות טבע שהוא אינו אטרקציה יוצאת דופן הוא אינו כזה. להיפך הוא "מקור של הפסד".

נדהמתי לקרא היום בעיתון ידיעות אחרונות את דבריו של אקולוג רט"ג דר' יריב מליחי בנוגע לדו-חיים. מליחי צוטט בעיתון אומר שבשל הפגיעה בבריכות החורף בשרון יש מדיניות של העתקה של דו-חיים מבריכות אלו אל בריכות שהוקמו באופן מלאכותי בגן לאומי ירקון.
מדברים אלו ניתן להבין כי ברשות לשמירת הטבע והגנים יש מדיניות סלחנית לפגיעה בערכי בטבע מצד רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה אחרים. זאת במקום של מדינות של אכיפה ותכנון מול גורמי הפיתוח למען שמירה על הטבע.

לכאורה העתקה של ערכי טבע צריכה להיות המוצא האחרון, שממש אין ברירה וחייבים להיות מקום מבנה חיוני או שזה אינטרס חשוב ביותר למדינה. אז למה יש כל-כך הרבה העתקות של ערכי טבע?

להערכתי הדבר נובע בשל מדיניות קלוקלת של רשות הטבע והגנים. העתקת ערכי טבע היא מקור רווח לרשות ולכן הוא מיושם יותר ויותר. 

שמירה על ערכי הטבע במקומם המקורי הוא משימה קשה לרשות, היא כרוכה בלהתעמת מול ראשי רשויות ומול גורמי נדל"ן, וזה גם יקר צריך לקחת מומחים, צריך לנהל מערכה ציבורית ואולי לפתוח בהליכים משפטים, בקיצור כאב ראש ענק.
ואילו בהעתקה של ערכי הטבע אין את הכאב ראש הזה, הרשות אפילו מרוויחה ממנה, היא זוכה למימון נדיב לפעולת העתקה, לשמחתם של ראשי הרשויות וגורמי הנדל"ן שזוכים לפתח את המקום ללא התנגדות רצית וגם הציבור מבין כי הטבע נשמר "רק במקום אחר".
אבל לא כך הדבר, העתקה של ערכי טבע היא יותר תעלול יחסי ציבור מאשר תרומה לטבע.
ברור שטבע שהתפתח מיליוני שנים במקום מסוים אינו דומה ברוב המקרים לטבע שנמצא במקום אחר אפילו אם הוא סמוך.
לדוגמה בבריכות החורף בשרון יש שוני לא קטן מבריכה לבריכה, כל בריכה מאופיינת בממדים פיסיים שונים עומק, גודל וכדומה, לכן יש צמחיה שונה ובבע"ח שונים. למעשה כל בריכת חורף בשרון היא בית גידול שונה וייחודי!
כמובן שאין כל אפשרות להעתיק את כל בית הגידול אז מעתקים מספר צמחים ובע"ח נדירים שאולי ישרדו ואולי לא בביתם החדש, אבל בית הגידול המקורי שבו הם חייו יכחד ויאבד לעד. 

זוהו מחדל מוסרי חמור של הרשות לשמירת הטבע והגנים בכך שהיא מכבסת ומלבינה פגיעה בטבע. בכך הרשות לא רק של ממלאת תפקיד חיובי למען שמירת הטבע אלא אפילו תפקיד שלילי ומסייע להחמרת הפגיעה בטבע.   
 
רשות שימרת הטבע והגנים, לא זוכה לתקציב קבוע ראוי, ולכן היא מחפשת מקורות רווח חיצוניים. לצערי, אחד הדברים שעומדים למחירה זה תפיסת העולם והערכים עליהם היא הוקמה.
אני שואל את עצמי איזה זכות קיום יש לרשות שמירת הטבע והגנים אם היא לא עושה את תפקידה?

כאשר מסעי-שכנוע אקולוגיים מצליחים, הם זוכים לניתוח ומחקר מדוקדק, ורבים טוענים לאבהות עליהם, ואילו הכשלונות נותרים יתומים. מטרת מאמר זה לנתח את הכשלונות בלי לרפות ידיים

השאלה שמציג מאמר זה היא "מדוע, ומתי, נכשלים שוחרי איכות הסביבה במאבקים סביבתיים?" לפני שאענה, יש להגדיר מה טיבו של כישלון כזה. התשובה פשוטה למדי: כישלון מתרחש כאשר קבוצה עורכת מסע הסברה כדי ליזום מדיניות מסוימת, ואינה מצליחה לשכנע את מקבלי ההחלטות הרלוונטיים, או כאשר קבוצה עורכת מסע הסברה נגד מדיניות מסוימת ואינה מצליחה למנוע את יישומה.
למאמר של פרופ' אבנר דה-שליט באתר הגל הירוק לחצו כאן… 

שאלת בניית ישובים החדשים בחבל לכיש אינה שאלה שולית כפי שנדמה, אלא שאלה מהותית על כיוון הציוניות כאן בישראל. עם כל הסימפטיה לאנשי גוש קטיף הדרך לתקן את העוול שנגרם להם לא צריכה להיות בגרימת עוול אחר!  

הציונית לאן?
משום מה מנהיגנו "המוכשרים" שרוצים לחפות על כישלונם עושים זאת בניסיון פתטי להידמות לבן-גוריון, לשיטתם אין יותר פשוט מזה. צריך לבנות יושבים חדשים וכך "להגשים" את הציונות ולהיות "בן-גוריון" מודרני.
הבעיה של המנהיגים שלנו היום שהם לא למודים מבן גוריון אלא מנסים לחקות אותו, מה שהיה נכון בשנות החמישים לא נכון היום. כמו שלא נשתמש בטכנולוגיה של שנות החמישים לשמוע מוסיקה במקום הטכנולוגיה המתקדמת של היום. כך זו אווילות ליישם החלטות של שנות החמישים היום.

חייבים להגיד גם השיח הציבור בעניין הציוניות לא התעדכן לזמננו ותקוע בשנות החמישים, ציונות נתפסת אצל רבים כמילה נרדפת להתיישבות, "הפרחת השממה", "בניין הארץ" ועוד שורה של קלישאות עבשות. הציונות לדעתי היא ביצור החיים כאן בארץ ישראל תוך שמירה על שגשוג כלכלי ושגשוג חברתי וכל זאת ע"י ניצול נכון ולא בזבזני של משאבי הטבע שלנו.

לפני הקמת המדינה ובראשיתה היו מספר סיבות לכך שהטקטיקה של הקמת ישובים חדשים הייתה נכונה. ישראל הייתה מדינת עולם שלישי, גובלות המדינה לא היו ברורים, לישראל היה צבא עני ולא דומיננטי, ישראל הייתה מדינה דלת אוכלוסיה עם מערכת תחבורה מוגבלת והחקלאות עתירת עבודת כפיים שהייתה הענף הכלכלי המרכזי.
ואילו היום, בחלוף 60 שנה, המצב שונה בתכלית, אנחנו אחת המדינות המתקדמות בעולם, הריבונות של ישראל ברורה, הצבא שלנו מתקדם, חזק ודומיננטי, ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם, בעלת מערכת כבישים מודרנית, ישראל היא חלוצת החקלאות הממוכנת והחקלאות עצמה הפכה להיות חלק שולי מן הכלכלה.

גסיסה ידועה מראש של ישובים זעירים
לא הרבה יודעים כי בישראל יש כ1500 יושבים, רוב הישובים האלו הם יושבים זעירים של כמה עשרות משפחות. צריך לזכור ישובים האלו שרבים מהם הוקמו כקהילה סגורה ועל בסיס חקלאות, לא מתאים למציאות של היום ולכן הישובים האלו במשבר דמוגראפי חריף.
היום שכלים חקלאים מתקדמים ויקרים מחלפים רבות מן המטלות של החקלאים, גורמת למציאות שיש יותר תוצרת חקלאית וצורך הרבה פחות חקלאים.
לצערי הרב בשל חוזקו הבלתי פרופורציונאלי של הלובי החקלאי בישראל, המדינה מזרימה משאבים רבים למגזר זה. משאבים אלו לא רק שלא פותרת את בעייתם של היושבים החקלאיים אלא גורמים לבעיות לישובים העירוניים הסמוכים ע"י זליגה של אזורי תעשיה ומסחר עירוניים לישובים אלו.   
ברור לכולם כי אין שם הצדקה להקים ישובים חקלאים נוספים, נשארת השאלה האם זה נכון להקים ישובים פרברים/קהילתיים?
לישובים קהילתיים יש מספר בעיות מהותיות, הן חברתיות, הן כלכליות והן סביבתיות.
ישובים אלו ברובם הם ישובים חד דוריים, יושבים שהוקמו ע"י קהילה הומוגנית סגורה, הדור השני בישובים אלו לא בהכרח מוצא את מקומו בישוב וזולג ברוב לערים ומכאן הדרך לגסיסת הישוב קצרה. זה אכן המצבם של ישובי מבוססי קהילה רבים. בעידן המודרני שכמעט בכל תוחמי החיים יש מגוון עצום של אפשריות בחירה, ישובים קטנים כאלו סובלים מאי-יכולת לספק לגרים בהם אפשרות להיות שותפים לחופש הבחירה הזה, וזו חולשתם העיקרית.
אבל האווילות הגדולה בהקמת ישובים חדשים היא כלכלית וסביבתית. הקמת ישוב אחד באזור בתולי כוללת בזבוז אדיר של משאבים. בניהם אפשר למנות בניה יקרה מאוד של כבישים, קווי מים ,ביוב וחשמל.

אבל המשאב שהכי מבוזבז בהקמת ישוב חדש הוא המשאב שהכי במחסור בישראל משאב הקרקע.
ישוב זעיר שבו חיים כמה עשרות משפחות זולל קרקע כמו רובע עירוני של 10000 תושבים, רק כבישי הגישה לישוב זוללים מאות ואלפי דונמים והישוב עצמו זולל עוד מאות דונמים של קרקע.

כל פעם אני נדהם מחדש לראות את הזלזול של מקבלי החלטות בישראל בארץ עצמה שממנה אנו חיים, לפעמיים נדמה שנופי הארץ הם המטבע הכי זול הקיים בישראל ואותם מקבלי החלטות מספסרים בנוף ובטבע של ישראל כאילו היה לא כלום. 

מה בן-גוריון היה אומר לאולמרט?
אני אומנם לא אורי גלר אבל אם הייתי צריך לנחש מה היום היה בן-גוריון אומר לאולמרט. הוא היה משהו כמו "אתה השתגעת למה אתה מחליט החלטות שאתה יודע שהם שגויות לא מתאימות למציאות?!?!"
לצערנו הרב המנוע של אולמרט עובד על דלק של קומבינות וספינים, ולכן קשה לזהות אם "קמפיין בן-גוריון" של אולמרט הוא קומבינה או ספין או אולי שניהם.  
אני יודע שאין סיכוי שהוא יקשיב, אבל צריך להגיד לאולמרט לך לאנשי גוש קטיף ותאמר להם ביושר "מדינת ישראל לא יכולה להיענות לכל גחמנותכם, הקמת ישובים חדשים היא בניגוד לאינטרס הלאומי, האינטרס הלאומי הוא לחזק ישובים עירוניים קיימים אנא מכם הקימנו את הקהילות שלכם בצמוד לישובים עירוניים."  

המציאות של היום מחייבת את ישראל להתקבץ ולא להתפרס, אזרחי ישראל צריכים לגור ולעבוד בישובים עירוניים/מטרופולינים. לא צריך להוסיף אף כביש ואף בית על שום גבעה בתולית, השטחים הפתחים המעטים שעוד נותרו צריכים להישאר כמו שהם, הנוף של ישראל הוא יפה ומגוון ואין יותר צורך "לקשט" אותו בעוד שחור של אספלט ובעוד אפור של בטון.

אפשר רק לתהות איך תוך 60 שנה חיסלנו את נוף ארץ הקודש שהעם היהודי חלם עליו 2000 שנה.

*הכותב פעיל סביבתי וחבר בהנהגת מפלגת הירוקים

בימים אלה החלו עבודות לבניית גדר ההפרדה במדבר יהודה ממצדות יהודה בדרום ועד להר חולד במרכז המדבר. הגדר נבנית בחתך של עשרות מטרים, כפי שהיא נבנית במקומות אחרים, זאת בניגוד להבטחות שניתנו בעבר לחברה להגנת הטבע על ידי מנהלת גדר ההפרדה, כי אין בכוונת מערכת הביטחון להקים במדבר יהודה גדר בחתך האופייני שלה (תעלה, דרך טישטוש, גדר, כביש סיור) אלא להתקין אמצעים אלקטרוניים לאיתור מסתננים בליווי דרך משודרגת אשר תאפשר ניידות מהירה ממקום למקום לכלי רכב צבאיים.

לאתר המאבק של החברה להגנת הטבע לחצו כאן… 
לעצומה באתר החברה להגנת הטבע לחצו כאן…

לפעמים אני שואל את עצמי האם בישראל יש באמת תקשורת חופשית, שבאמת מביאה לציבור את האמת כפי שהיא התרחשה. שני מקרים שהייתי מעורב בהם לאחרונה מוכיחים אחרת, בהם התקשורת המקומית פעלה להסתרת מידע חשוב זאת כדי לסייע לפוליטיקאים החביבים עליהם.

חשש לניגוד עניינים – סיפור שנקבר
באוגוסט האחרון כתבתי מכתב לועדה למניעת ניגוד עניינים במשרד המשפטים, זאת לאחר שהתברר שחברה של חבר דירקטוריון בחברה עירונית של הרצליה זכתה בשני מכרזים של העירייה בהיקף של יותר 50 מיליון שקל זאת באמצאות החברה העירונית האחות "הכלכלית". לא זו בלבד, חוות הדעת המשפטית שטיהרה את העניין נכתב ע"י היועץ המשפטי של החברה הכלכלית שהיה מעורב עד צוואר בהליכי המכרז בו זכתה חברתו של חבר הדירקטוריון.
לכל הדעות מדובר כאן בסיפור חשוב על התנהלות עיריית הרצליה, חבר דירקטוריון בחברה עירונית זוכה בשני מכרזים גדולים של העירייה וממשיך להיות במעגל מקבלי החלטות של העירייה ובנוסף חוות דעת שהוזמנה לנושא נכתב ע"י לא אחר מאשר העו"ד שהיה אחראי משפטית על הליכי המכרזים.

בהחלט מדובר בסיפור לא נעים שיכול לפגוע בתדמיתה של ראש העיר יעל גרמן, "שחרטה" על דיגלה את נושא התנהלות התקינה. באופן מפתיע או לא מפתיע(תלוי איך מסתכלים על זה) הסיפור הזה לא פורסם בתקשורת המקומית של אזור השרון, למעט המקומון "קול הרצליה".
יותר מזה אני יודע שאחד העיתונאיים כתב על הסיפור, אבל הסיפור לא פורסם זאת בהחלטת העורך.
לדעתי אין חולק שיש כאן מידע חשוב לציבור של הרצליה שהיה ראוי שיפרסם, אבל באופן תמוהה לא פורסם בצורה ראויה.

מנכ"ל שמאיים לקבור חבר מועצה – עוד סיפור שנקבר
לפני ימים אחדים הייתי עד למקרה חמור שבו איים מנכ"ל עיריית הרצליה על חבר מועצה מטעם הירוקים ועליי שיקבור אותנו זאת בשל הערה על עישון במקום ציבור. אני ראיתי את העניין בחומרה רבה ופניתי בכתב לראש העיר יעל גרמן בדרישה להעמיד את המנכ"ל לדין משמעתי.
שוב לכל הדעות יש כאן סיפור משמעותי על איש בכיר בעירייה שמתנהג כבריון, עובד ציבור שתושבי הרצליה משלמים את משכורתו, והם ראויים לקבל דיווח על התנהלותו הציבורית.
גם כאן ראש העיר גרמן שמתגאה במאבק חסר פשרות נגד האלימות, טיאטאה את המקרה החמור הזה מתחת לשטיח. וגם כאן התקשורת המקומית של השרון, למעט "קול הרצליה", נמענה מלפרסם את הסיפור וכנראה כדי לא גרום מבוכה לראש העיר.
באופן תמוהה באותו יום שאמורה להתפרסם הידיעה המביכה על המנכ"ל זיכתה ראש העיר גרמן את אחד ממקומוני השרון בראיון מקיף ובלעדי. ואין פלא כי שבוע לאחר מכאן התפרסמו באותו מקומון מספר מודעות סרק, בעלות של עשרות אלפי שקלים, למוקד העירוני מטעם העירייה.

לסיכום
התדמית של עיתונאות חופשית ודמוקרטית היא בעירבון מגובל, התפקיד של עיתון לדווח על המתרחש באזור הכיסוי של העיתון לא מתקיים כפי שאפשר לצפות. האם אלו ממניעים כלכלים, האם אלו ממניעים "אידיאולוגיים" או האם אלו מניעים אישיים? קשה לשים את האצבע מה הסיבה להטיה הזאת, אבל לא משנה מה הסיבה מדובר בהתנהלות פסולה וחמורה שאינה מתיישבת עם כבוד מקצועי של מקצוע עיתונאות.
לי יש חשש כי יש מספר מקרים לא קטן שתוכן של עיתון נקנה ע"י פוליטיקאים ובכסף ציבורי.
למזלנו, בעידן האינטרנט יהיה זה בלתי אפשרי להסתיר עניינים כאלו, והנה עובדה אתם קוראים את זה כאן בבלוג שלי.