רבותיי, תל-אביב מזדקנת. וכמו ירושלים. מבעד לתדמית השוקקת של עיר-בלי-הפסקה חל תהליך כרסום חמור ועקבי במעמד הביניים; זה המחזיק למעשה את העיר על כתפיו.
עליית מחירי הדיור באזור המרכז ובעיקר בתל-אביב לא מאפשרים לדור ההמשך של תושבי העיר, בעל משפחות חדשות, לגור בעיר בה נולדו. כתל-אביבי, המגדל שני ילדים בתל-אביב, אני בספק אם בעתיד יוכלו ילדי לקבוע בתל-אביב את ביתם.
בעוד כמה שנים תמצא עצמה תל אביב עם כמה אוליגרכים חדשים ועם המוני עניים שמשרתים אותה.
תופעה זו איננה דבר חדש בעולם. התופעה מוכרת בערים הגדולות והתוססות בעולם, בהם גובר הביקוש על ההיצע, ובתוךכך מזנקים מחירי הדיור בחוסר פרופורציה לעליה בשיעור ההכנסה. עליית המחירים הדראסטית גורמת להגירה של בעלי הכנסה בינונית החוצה ממרכז הערים הגדולות. מעמד הביניים איננו נהנה מהתמיכה הכלכלית הממשלתית באוכלוסיות חלשות, כיוון שהכנסתו גבוהה מדי, אך מאידך, הוא אינו מסוגלים לרכוש יחידת דיור ללא תמיכה זו. לכאורה אפשר לומר, ולמי זה איכפת?!
ובכן, מעמד הביניים הוא השדרה המרכזית של הדמוקרטיה. הוא נתפס כחיוני ביותר להתפתחותה של העיר. מעמד זה ממלא עמדות מפתח בחברה, תורם לכלכלת העיר ולעושר התרבותי שלה.
מעמד זה, וממילא דור ההמשך, נחשבים חרוצים ויצרנים ומבטיחים אופק חברתי בריא יותר. כשמעמד הביניים קורס או נוטש את העיר, הוא גם מותיר אחריו פער שאינו ניתן לאיחוי: העיר הופכת לשרת את עשירים ואת ענייה בלבד. זוהי פגיעה כמעט בלתי הפיכה באיזון ובאינטגרציה של העיר.
בערים שונות בעולם – כמו ניו -יורק, לונדון, אמסטרדם ופריז – העמידו ראשי העיר את הנושא בראש סדר היום הציבורי, לרוב בתמיכתם של קרנות נאמנות קהילתיות, עסקים, ומשקיעים פרטיים.
כחלק מזה ננקטה מדיניות שונה, נחקקו חוקים ובוצעו פעולות מדרבנות אחרות על-מנת לאפשר לבני המעמד הבינוני לרכוש, ולעיתים לשכור, דירה בעיר; מדיניות המכונה ""Affordable Housing, דיור אפשרי כלכלית. בקצרה, נכנה מדיניות זו: "דיור אפשרי". על-פי ההגדרה בארה"ב, מחיר דיור אפשרי עבור הרוכש הוא: "מחיר שאינו עולה על 30% מסך המשכורות השנתיות של הגרים ביחידת הדיור".
בכדי לטפל בנושא ביסודיות יש להכיר בכמה מאפיינים משמעותיים:
- המדיניות מיושמת בערים בהן יש מצוקת דיור: ביקוש הגובר על ההיצע, ובהתאם לכך ההכרח בבנייה לגובה.
- נדרשת גישה אינטגרטיבית של הממשלה, של גופים מסחריים ושל עמותות ללא למטרת רווח.
- ישנה תלות בהשקעה חיצונית של משאבים; הורדת מחיר הדיור לא תתאפשר ללא איזון ההפסד של יזמי הבנייה.
- המדיניות העירונית הנקבעת חייבת להיות מלווה בשינויים אזוריים בחקיקה ובתמיכה חוץ-עירונית.
בפני עיריית ת"א עומדים מספר מודלים המיושמים בהצלחה ברחבי העולם, שלהם מכנה משותף ברור. זה התחיל בכינוס וועדת דיור, בדומה לוועדות שהתכנסה בארה"ב ובאירופה, בה ישבו כלכלנים, קבלנים, ארכיטקטים, סוציולוגים ורוכשי דירות. הועדה שקלה והתאימה פתרון הכי נכון לעיר, מבין שלל פתרונות שניתנו לכך ברחבי עולם, כמו: בתים ציבוריים, קרי המדינה קונה או בונה וכך שולטת במחיר; הגדרת דרישות מיזמי הפיתוח בתמורה לאישורי בנייה; הענקת סובסידיות, הלוואת בריבית נמוכה או הטבות במס ליזמי פיתוח; הקמת עמותות דיור נפרדות מהממשלה, שייהנו ממענק ראשוני נכבד; הנהגת "בעלות משותפת" – הקונה רוכש חוזים מהדירה; או תשלום סובסידיות ישירות לקונים.
אלו רק מקצת הפתרונות. תקראו לי פרנואיד, אבל אני מעדיף לחשוב על העתיד של ילדי ושלי כבר עכשיו כמו שכל אחד מכם צריך לעשות .
RSS גוש דן