הראיון בתוכנית של קרן נויבך בערוץ 1, היה על הכוונה של רשות הטבע והגנים להקים ולנהל קניון בצמוד לגן לאומי אפולוניה.

להסברים ולינק לעצומה שלנו בעניין לחצו כאן…

ללינק ישיר לסרטון לחצו כאן…

זה היה הראיון הטלויזיוני החי הראשון שלי, אני חייב לציין את החביבות של אנשי הערוץ הראשון.

אז "מה נשתנה?" יש לקוות שבשנה הבאה התשובה לכך לא תהיה שהסביבה יותר מזוהמת ושיותר אנשים מתו מזיהום אוויר, אלא שרשימת ה"רשעים" התקצרה

מחר ייסב עם ישראל לשולחן הסדר, וכמדי שנה בשנה יקרא את ההגדה ואת דבריהם של "חכם", "רשע", "תם" ו" שאינו יודע לשאול". כמה שעות אחר כך נצא כולנו אל הטבע, כיאה לחג האביב, ליהנות מהסביבה ונופיה, תוך תקווה שאתרי הבילוי יישארו נקיים בתום החג.
אמנם הסביבה אינה יכולה לדבר, אך לא קשה לנחש שיש לה רשימה של "חכם" ו"רשע" ו"תם" ו"זה שאינו יודע לשאול". לא קשה לנחש שההתמודדות על ה"רשע" אינה קשה ושהמועמדים לתואר רבים. אלה הם "הנבחרים" שלי לפסח 2007.

"רשע" – משרד התחבורה – אשר לא דואג לשפר את התחבורה הציבורית על מנת שהציבור יוכל "לנטוש" את המכוניות הפרטיות, וישתמש בתחבורה הציבורית כאלטרנטיבה נקייה יותר. במקום לדאוג לתחבורה הציבורית, הוא פועל לסלילתם של כבישים נוספים ובחלקם הגדול מיותרים כדוגמת כביש 531 באזור השרון. כבישים אלו לא יפתרו את הפקקים בכל בוקר בכניסות לתל-אביב, אלא רק יעבירו את ה"אמבטיה" המלאה על גדותיה מכביש אחד לכביש אחר. משרד אשר מתכוון לקדם הקמתו של אי מלאכותי מול תל-אביב; אשר מערים קשיים על הכנסתן של מכוניות היברידיות (ידידותית לסביבה) לכבישי ישראל.

"חכם" – אל גור המתמודד לשעבר על נשיאות ארה"ב – אשר השכיל לנצל את הפסדו בבחירות בארה"ב להובלה כלל עולמית של נושא התחממות כדור הארץ באמצעות סרטו "אמת מטרידה", המתאר את השפעת גזי החממה על ההתחממות הגלובלית והסכנות האקלימיות אשר מאיימות על כולנו.

"תם" – עובדי המפעלים המזהמים – אשר קמים בכל בוקר למקום עבודתם לפרנסתם, עובדים ברוב המקרים בתנאים קשים, במשמרות, במשכורת מינימום, נחשפים לחומרים מסוכנים ורעילים הפוגעים בבריאותם במשך שעות ארוכות, תוך סיכון חיים ובמקרים רבים שלא בידיעתם וללא שום ברירה מצדם. זאת בשעה שבעלי המפעלים, אשר יושבים לרוב במשרדיהם הממוזגים הנמצאים מחוץ לשטח המזוהם והמסוכן, "עושים קופה" על חשבון אותם עובדים. בעלי המפעלים משתכרים משכורות עתק, ומקבלים החלטות אשר מסייעות להם לעשיית רווחים מצד אחד ופוגעות בעובדים מצד שני. המפעלים הללו מקבלים תמיכה כספית מהמדינה בו בזמן שהם אינם משלמים את המחיר בגין פשעי הזיהום.

"שאינו יודע לשאול" – הציבור הרחב שעדיין אינו מודע מספיק לנושאים הסביבתיים. אמנם בשנה האחרונה חלה עלייה במודעות הציבור לנושאים סביבתיים, אך הם עדיין אינם זוכים להתייחסות מספקת בקרב חלקים גדולים באוכלוסייה. הציבור מתקשה לצאת למאבקים סביבתיים, ולא פעם איכות הסביבה נתפסת כניקיון הסביבה ותו לו.

"מה נשתנה", אנחנו נוהגים לשאול בליל הסדר סביב השולחן, באופטימיות זהירה. יש לקוות שבשנה הבאה התשובה לכך לא תהיה שמה שהשתנה הוא שהסביבה יותר מזוהמת, שיותר אנשים מתו מזיהום אוויר, וכי התשובה תהיה שרשימת המועמדים לתואר ה"רשע" התקצרה.

המועצה הארצית לתכנון ובנייה עומדת לקבל החלטה גורלית לגבי אזור ייחודי ומשמעותי לתושבי חיפה בפרט והארץ כולה – אזור טיילת בת גלים וחוף הגולשים.
הלחצים המופעלים על המועצה אינם קלים, אך התקפלות בפני לחצי ראש העיר תהיה בגדר שערורייה ומחדל.

לא ברור ואף תמוה הזלזול שמגלים עיריית חיפה והעומד בראשה כלפי חופי הים. ראש העיר, יונה יהב, חומד להחריב חוף ים נדיר בדיוק בפתחו של המפרץ.
הוא מעוניין להרוס את טיילת בת גלים, לייבש את שטחי המים ולהקים שם מבני בטון לצורך מרינה, קניון ודירות יוקרה. קילומטר אחד בלבד דרומה משם כבר הוקמו ברוב הדר ופאר מגדלי חוף הכרמל, שהם כיום פרויקט נטוש המשמש בעיקר יצאניות.

הפרויקט אותו מתכננת החברה הכלכלית, דווקא בחוף זה של ראש הכרמל, גדול בשטחו כפליים משטחה של המרינה בהרצליה. ולמי מכם שאיננו יודע, מרבית הדירות בפרויקט ההרצלייני נמכרו לתושבים זרים, והן עומדות רוב השנה בשיממונן.

פאר ויסנר, יו"ר מפלגת הירוקים

חלק ענקי אחר של השטח, שהיה לפנים "חוף הנכים" ושירת ציבור רחב של מתרחצים וספורטאים, משמש כיום חנויות למימכר מותגי-על. 

רעיון יבוש הים כבר נדחה על-ידי כל הגופים התכנוניים של מדינת ישראל. אבל יהב ממשיך לשגר מכתבים בנושא לשר הפנים ולראש הממשלה חובב הנדל"ן, וכך, בדרכים שפלות, לנסות להשפיע על החלטות בעלות משמעות מרחיקת לכת ובלתי הפיכה לציבור כולו.

ומגדילה עיריית חיפה לעשות כשהיא יוצרת רושם כאילו קיים צורך ממשי כלשהו בפתרונות עגינה ליאכטות – כאילו שזהו הפקק שחוסם את כלכלת העיר מפני צמיחה ושגשוג. טיעון זה מהווה זלזול ועלבון לאינטליגנציה של חברי המועצה הארצית; אין כיום שום צורך כזה.
המרינה היפה שבשפך הקישון יכולה לענות על צרכיהם של כל אוהבי היאכטות באזור, ובימים אלה ממש שוקדים בחברת נמלי ישראל על תכניות הרחבה ופיתוח נרחבות עבורה.

וכך, בנימוקים של צרכי ימאות ושיט – שהם בעצמם סוג של תרמית והונאה – מבקש יהב לאשר בניית מרינה באזור החוף הפראי שמול טיילת בת גלים ומועדון הגלישה. כך יוכל, לטענתו, לפתח מעגנה בינלאומית ראויה לכל בעלי היאכטות מכל העולם, שיהפכו את חיפה למעצמה כלכלית.
וכיצד תמומן בניית המעגנה? מצאו ישועה: ישנם יזמים אדיבים, אשר יסכימו לבצע עבור ראש העיר את השירות היקר הזה של יבוש הים והקמת המרינה – אם רק יאשרו להם, ככה ליד, לבנות כמה מגדלי מגורים, איזה מלון וקצת שטחי מסחר ומזון ומשקאות, כדי שדיירי הפרויקט לא ירעבו או ילכו חלילה יחפים. ואולי אפשר לקבל גם קצת מענקים, בהזדמנות.  

כבר ב-2003 הודיע יהב למועצה הארצית באופן גלוי ומפורש, כי הוא חוזר בו מהתוכנית של מרינה מול טיילת בת גלים. אותה תוכנית ידועה לשמצה הזיקה ופגעה בכל ערך ואינטרס חשוב, ובקשת רחבה של אנשים וסקטורים מהציבור שחוף זה הוא עבורם נכס לאומי מקודש.
מתכנני משרד הפנים גם יגעו ומצאו חלופות ראויות ומתאימות בהרבה, הן מבחינה אורבנית והן מבחינה אקולוגית, להקמת מעגנה באזור הנמל המערבי ובמקומו של בסיס חיל הים, המתפנה בימים אלה.
חלופה זו טובה מבחינה אורבנית: אפשר יהיה ליצור כך את הקשר בין העיר ותושביה לבין הנמל, ממש כמו בתל-אביב. אבל תוכנית כזו לא תעשיר אף יזם ואף לא את החברה הכלכלית ויתר כרישי הנדל"ן, המשחרים לטרף באזור חיפה.

וכך, בלי לשאול עוד או להרהר בדבר, נוטשים כולם את המטרות האורבניות, את השאלות האקולוגיות ואת כל האינטרסים הראויים, בשמם נבחרו ולמענם עליהם לפעול. נוטשים ונדבקים בחזרה לתוכנית שמישהו כנראה מאוד מעוניין בה.
מעוניין בה, באופן אישי, במידה כל-כך גדולה, עד שהוא מוכן לרמוס לשם כך את רצון התושבים המפגינים; את רצונם ואהבתם של אלפי גולשים מכל הארץ, שחוף זה כמוהו כ"עיר קודש" עבורם; את העקרונות שהביעה הכנסת בחוק החופים; את רצונם האילם של בעלי-החיים והצומח המיוחדים והייחודיים לחוף, אותו הביעה בשמם החברה להגנת הטבע; ואת רצונם של עשרות-האלפים, שחתמו על העצומה נגד התוכנית.

שירת הים
יהב יודע היטב כי בשלב תכנוני זה, אין מתעסקים בהיקף זכויות הבנייה ואפילו אין תוחמים בדיוק את גבולותיה והיקפה. בשלב זה המועצה הארצית רק קובעת מדיניות עליונה, היכן תתאפשר בנייה והיכן לא תתאפשר. החברה הכלכלית מבקשת כעת רק לפתות את המועצה לפרוץ עבורו את הסכר. אחר-כך יבוא השיטפון.

אבל, גבירותי ורבותי, השקיפו מלמעלה על מפת חופי הארץ: כל השטח המשתרע מהקריות ועד ראש הכרמל כבר הושחת ונגזל מידי הציבור על-ידי אינספור מפעלים ומוסדות, המזהמים ומונעים כל שימוש ציבורי בחוף. נותר רק מקטע קטן, ואותו מבקש ראש העיר להשחית ולגזול לטובת בעלי הממון.
אין שום סיבה לקחת רצועה נוספת של חול ומים ולהחריב גם אותה לנצח על מזבחו של צורך בדוי. בוודאי אסור לעשות כן לחוף שיש בו שימוש אינטנסיבי ביותר, על-ידי גולשי גלים, גולשי רוח, גולשי עפיפיון, צוללים, שייטי קיאקים ודייגים – ויש בו פוטנציאל תיירותי אמיתי ומוכח, כולל לספורט אתגרי.
על פי כל קנה מידה תכנוני לאומי, אסור להתיר ליונה יהב לחסום את גליו של חוף בת גלים באמצעות שובר; לעצור את רוחות המפרץ באמצעות מפלצות בטון; או ליבש את המים באמצעות בניינים.

בעוד מספר ימים נשאל כולנו "מה נשתנה" סביב שולחן הסדר. את חברי המועצה הארצית לתכנון ובנייה כדאי לשאול זאת כבר עתה. מדוע, לאחר שכבר נקבע השטח לשימור כמות שהוא, יש לשוב ולדון בהחלטה? על שום מה חוסר השקט הזה, שמזעזע כל פעם מחדש את אוהבי הטיילת, הים והמרחבים בארץ הזאת? אולי הפעם תרעיד את ידם שירת הים – יחד עם זעקת החי, הצומח וציבור הגולשים והתושבים.

*הכותב הוא יו"ר מפלגת "הירוקים" וסגן ראש עיריית ת"א

במאה 18 נודע הברון מינכהאוזן בסיפורי הפנטזיה המדהים שלו, שקובצו לאחר מכן לספר. בישראל במאה 21 קם לברון מינכהאוזן יורש, שמו שמעון פרס. שלא כמו הברון מינכהאוזן הברון שמעון לא מסתפק בלספר פנטזיות משעשעות, הוא ממש משכנע אנשי ממשל בכל העולם לממש פנטזיות הזויות אלו.

שמעון פרס למרות תדמיתו המכובדת, למרות מסעות חנפה אין סופיים בעולם ולמרות יחסי הציבור האדירים שזוכה להם הוא דוגמא לפוליטיקאי שלא מחובר למציאות.
רבים ודאי זוכרים אותו עומד מול ועידת מפלגתו ושואל "אני לוזר?" והקהל עונה לו בקול גדול "כן". והוא משתאה ולא מבין, מסתכל על הקהל כאילו לקו כולם בהתקף טירוף ורק הוא נשאר שפוי.
ועידת מפלגת העבודה זו הייתה יכולה להיות אנקדוטה משעשעת, אלמלא הייתה דוגמא חייה לניתוק של האיש מן המציאות.
סקירה קצרה למי ששכח שמעון פרס כמעט והכשיל של הפצצת הכור בעירק, תמך במלחמת לבנון הראשונה, והוגה את המושג "מזרח תיכון חדש".
 
אני חושב שאין חולק בין הפרשנים של המזרח התיכון שהמושג "מזרח תיכון חדש", גרם נזק קשה לישראל. בעולם הערבי הבינו אותו כניסיון השתלטות של ישראל וארה"ב על המזרח התיכון. מושג זה תרום לדימוי היהיר של ישראל ופגע קשות בניסיונות ההשתלבות שלנו במרחב הבעייתי כאן. אפשר לומר שהמושג "מזרח תיכון חדש" אכן דחף את המזרח התיכון למצב חדש, קיצוני יותר, אנטי מערבי יותר ופונדמנטליסטי יותר.

אהה, כן יש את עניין הכור בדימונה, שמשום מה פרס מנכס את הקמתו לעצמו באופן בלעדי, זאת למרות שחלק מבני דורו מגמדים את חלקו בהישג ומיחסים חלק מהותי ממנו לאנשים אחרים.

שנים אני מביט מן הצד על פרס רואה את התרפסותו הנלעגת בפני ידוענים, את גינוני הכבוד שהוא מכור להם, ואת מאמציו הבלתי פוסקים לקבע את תדמיתו בגימיקים שונים ומשונים. ולמרות זאת לא הייתי טורח לכתב מאמר נגד פרס אלמלא היה מחליט להפוך לאיוב הסביבה ולברון ההרס של ישראל.

לצערי באיזו שלב בחייו התאהב פרס במילה שלום והחליט להופך אותה למילה נרדפת לשמו, מאז ועד היום שם לעצמו האיש לקדם פרויקטים הזויים עד מופרכים שקשורים למילה שלום.

תעלת הימים – רעיון הזוי כלכלית ומטורף סביבתית.
בימים האלו פרס מקדם את פרויקט השחתת הערבה והרס ים-המלח(תעלת הימים) שפרס קורא לה משום מה "מובל השלום".  כלומר כריית תעלה או צינור מים סוף לים-המלח, יצרת אנרגיה הידרואלקטרית והתפלה של חלק ממי הים והעברת לנגב ולממשלת ירדן, וכל זה במחיר מציאה של 10 מיליארד דולר.

לשם המחשה ב10 מיליארד דולר אפשר לבנות 30 מתקני התפלה מי-ים כמו זה באשקלון, שאמור לייצר 100 מיליון קוב מים בשנה, ויישאר מיליארד עודף. כך נוכל להתפיל מספיק מים כדי לוותר על 300 מיליון קוב בשנה שנשאבים מן הכנרת, שיחזרו לזרום לים המלח בדיוק כמו שהיה במשך מיליוני שנים.        
אין ספק תעלה בין ים-סוף לים-המלח תגרום הרס לנוף הבראשיתי של הערבה, ומי-הים שיעברו בתעלה יסכנו את מי התהום שם. אבל הנזק המרכזי הצפוי לפי המומחים הוא לים המלח עצמו שיתכן ויהפוך לים הגבס או לים האדום על שם העצות האדומות שיתפתחו בו.

פרס עלה על פטנט, שנקרא מכבסת המילים הישראלית כל משהו שלילי שנותנים לו כותרת עם מילה חיובית הופך באחת לחיובי, וכך גם כאן ברגע שקוראים לתעלה הזאת "מובל השלום" מתבטלים באחת כל חסרונותיה.
 
בהצמדת המילה שלום לפרויקט נשמע כאילו הוא חלק "מחזון", וכאילו המים שיעברו בתעלה ימלאו ברגע את המזרח התיכון במחשבות חיוביות, יעלימו את ספרי הלימוד הארסיים במדינות ערב, ישנו את כתבות השטנה בתקשורת הערבית ויגרמו לכוהני הדת משני הצדים לדבר על אחווה ואהבה בין העמים.

הבעיה שאחרי שנתעורר מן הפנטזיה הורודה הזו, נגלה שאין שלום ואבל יש תעלה יקרה ביותר שגמרה נזק אדיר ובלתי הפיך!

צר לי להיות בוטה, אבל אסור שפרס יהיה נשיא, אסור שיהיה אפילו שר, הוא צריך לפרוש מן החיים הציבוריים ולכתוב אולי סיפורי פנטזיה בזמנו החופשי.

השבוע הזדמן לי לעשות קניות בחנות מגה בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה, מייד שנכנסתי הבחנתי בשינוי מרענן שורות שורות של עגלות קניות חדשות ומבהיקות.
לי העניין הזה של בחירת העגלות תמיד היה די בעייתי, באופן מוזר תמיד העגלות שאני מגריל יוצאות דפוקות, אחת עם גלגל אחד שיש לו רצונות משלו השנייה מלאה בשקיות, ושלישית סתם נראית מטונפת. לכן ברגע הראשון אמרתי לעצמי איך שיחקו אותה מגה, איך הם סופסוף הבינו שעגלה טובה זה חלק לא קטן מחוויית הקניות.

עגלה

הכול היה טוב ויפה עד הרגע בו הגעתי לקופה, רק לאחר שבקושי הצלחתי להגיע למוצרים שנחו בתחתית העגלה, הבנתי שנפלתי קורבן למניפולציה שיווקית מרגיזה. הבנתי שהעגלה החדשה היא יותר גדולה מן העגלה הישנה.
אם חוזרים אחורה ומסתכלים על זה, יש הבדל משמעותי בין גודל העגלה מלפני 15 שנה לגודל העגלה היום, העגלה היום כפולה בנפחה מן העגלה של פעם. אפשר לזקוף "לזכותם" של רשתות השיווק שהן עשו זו בדרך של אבולוציה, בלי שנרגיש מידי כמה שנים העגלה תפחה ותפחה עד שהיגעה למימדים הענקים של היום.

לא מדובר בעניין של מה בכך, עגלה גדולה היא מקדם מכירות משמעותי ביותר, שפועל על המון אנשים בלי שבכלל הם שמים לב לכך. אם אתה קונה מעט מוצרים תרגיש לא נוח שעגלה שלך ריקה ותוסיף עוד מוצרים כדי שלא תרגיש שאתה סתם לקחת את העגלה. אם אתה לקוח שקונה הרבה אתה תקנה יותר, רשות השיווק מבינות שקונים רבים מסיימים לקנות ברגע שהעגלה שלהם מלאה בכך שהעגלה גדלה חלק לא מבוטל מן הקונים יגדלו את קניותיהם.
טריק העגלה, הוא רק אחד הטריקים בארסנל הטריקים השיווקיים, למשל יש את חברת מזון מהיר שהפכה את הארוחה הרגילה לארוחה הקטנה, חברות שמכורות מוצרים מופחתי תוכן בצוברים לכאורה במבצע ועוד ועוד…

לכאורה מדבר בטריק לגיטימי, החנות משקיעה "באביזרים טקטיים" משפורים ובכך מגדילה את המכירות, אין יותר קפיטליסטי מזה. אבל אין לטעות מדובר כאן בניצנים של תופעה חברתית חמורה ומסוכנת.
 
לחברות שמייצרות ומשווקות מוצרי צריכה במערב יש בעיה, הן נדרשות להגדיל את המכירות אבל לא נוספים להם לקוחות. אז מה עושים? הפתרון פשוט, מגדילים את המכירות לכל לקוח.
את התוצאה של המגמה העגומה הזו רואים בארה"ב שבה תופעת ההשמנה מוגדרת היום כמגפה מספר אחת.
הטיפול במגפה הזו בארה"ב יעלה להם בוודאי מיליארדי דולרים, אבל הנזק של המגפה הזו הוא בעיקר חברתי ואישי, לאותם אנשים שנדחפו בלי ידעתם ואפילו בעל כורחם לצרוך יותר ויותר, ובלי שהם מבינים נגרם להם נזק קשה לאיכות חייהם ולבריאותם.
ואילו בצד השני, אין ספק שיש מרווחים רבים מן התופעה הזו החל מיצרני המזון, רשתות השיווק, וכלה ביצרני התרופות וערכות הדיאטה. ואלו אינטרסים שאי-אפשר להקל בהם ראש, סוד גלוי שלבעלי העניין האלו יש מהליכים בין מקבלי ההחלטות 

יש כאן דילמה לא קלה, האם מדינה דמוקרטית וחופשית יכולה להגביל אנשים מה לקנות וכמה לקנות? האם המדינה יכולה להיכנס למקררים של האזרחים?

לדעתי, כן יש מקום להתערבות, המניפולציות שעושות יצרני המזון, רשתות המזון המהיר ורשתות השיווק דומות לאלו שעשו חברות הטבק בשנות החמישים והשישים.
ולכן, במקומות שיש בהם פרצות שגורמות לנזק חברתי ובריאותי המדינה חייבת להתערב ולקבוע הגבלות ותקנות, כמו בעניין הזה שגודל מקסימאלי לעגלה, או איסור מתן צעצועים לילדים בקנית ארחוה, או פרסום מחיר ליחידת מידה וכל שאר הטריקים הדומים.

בישראל כמו בישראל, הרעיון הרבה פעמים מצוין – אך הביצוע כושל. במקרה הרע זה נגמר בבזבוז כספי ציבור, במקרה הרע עוד יותר – זה עלול לעלות בחיי אדם. כך הוא המצב גם לגבי הרעיון להטיל אגרת גודש על הנוסעים בנתיבי איילון.

הכוונה לצמצם את כמות המכוניות על הכביש המהיר ולהפחית את העומס – מבורכת; לא כך המחשבה לעשות זאת באמצעות אגרת גודש דווקא על הכביש הזה תחילה.

במשרד התחבורה רגילים לחשוב כיצד מזיזים את הפקקים ממחלף חדש אחד לצומת ישן אחר. זה בדיוק מה שיקרה אם תוטל אגרת גודש על הנוסעים בנתיבי איילון. שם אמנם תזרום התנועה בלי עומסים, בלי פקקים, ועשירי הארץ ייהנו מכביש רחב מסלולים בו יוכלו לשייט עם מכוניתם המפוארת.
אולם בצירים המקבילים בתוך תל-אביב – דרך נמיר, דרך חיפה, דרך פתח-תקוה, הירקון, לוי אשכול ואבן גבירול – יזדחלו להם יתר הנהגים במכוניותיהם.

בנוסף לפקקים הרבים שייווצרו, "תיהנה" העיר תל-אביב מזיהום אוויר כבד יותר, עקב גידול המכוניות אשר יעברו ברחובותיה. וכידוע, כבר היום גובה הזיהום בגוש דן את חייהם של 1,100 בני-אדם מדי שנה, ועוד עשרות-אלפים סובלים ממנו יום-יום, שעה-שעה . ה"עיר הלבנה" תהפוך ברגע לשחורה.

אם באמת רוצים במשרד התחבורה להפחית את העומס בכניסות לתל-אביב, יש לפעול לגיבוש אגרת גודש לעיר עצמה, בשיתוף עם העירייה והמשרד להגנת הסביבה.
רק תוכנית כזאת תביא לצמצום כלי-הרכב בכניסה לעיר. אגרה כזאת כבר יושמה בסינגפור, בלונדון ובשטוקהולם. ואם תיושם בתל-אביב, תשפיע – אם ירצו ראשי משרד התחבורה ואם לאו – גם על נתיבי איילון ישירות.

במקביל ובאופן בלתי נמנע, יש לדאוג גם לשיפור התחבורה הציבורית (רכבת ואוטובוסים) בכניסה לעיר הגדולה, ולהפוך אותה לזמינה יותר וכדאית יותר.
רק "שילוב כלים" שכזה יסלול את הדרך להפחתת העומס בכבישים המובילים לתל-אביב מצפון ומדרום.
אחרת, אף נהג לא יוותר על הנסיעה במכוניתו, כל עוד הוא יוכל להגיע עם הרכב עד לפתח משרדו – וכל עוד אין לו אלטרנטיבה ראויה לכך.

לחצות את העיר מקצה אחד שלה לקצה השני כבר היום זאת משימה בלתי נסבלת, ששווה לזמן הנסיעה, לדוגמה, מתל-אביב לרעננה באותן שעות. רעיון האגרה בנתיבי איילון הוא לא הפיתרון.
כבר אין-סוף תוכניות הוכנו במשרד התחבורה לארגון מחדש של התחבורה בגוש דן, חבל על הזמן שאותו תשקיע הפעם הוועדה שתייעץ לממשלה בנושא; במקרה הטוב, יהיו אלו עצות אחיתופל.

בשנת 2003 התרחש בחופי ת"א אחד מן האסונות האקולוגיים החמורים שהיו בישראל בעשור האחרון.
במשך חודש כל הביוב של גוש-דן זרם ישרות לים, הים זוהם באופן חמור ובהוראת משרד הבריאות הים היה "סגור" למשך יותר מחודשיים לשימוש הציבור.

האסון הזה לא נגרם כתוצאה מרעש אדמה, לא ממכת ברק ואפילו לא כתוצאה מאקט מלחמתי. האסון האקולוגי הזה נגרם בגלל כישלון של בני אדם, ובראש ובראשנו כשלנום של ראשי איגוד ערים דן לביוב!

השבוע פורסם כי נחתמה עסקת בין הנאשים בפרשה לבין המדינה, עיקרה של העסקה היא קנס של 800 אלף שקל לאיגוד עצמו ועבודות לתועלת הציבור בלי הרשעה לראשי האיגוד. כל זאת לאחר שהנאשמים בפרשה הודו באחריותם.

אפשר לתהות האם בכלל למילה אחריות יש משמעות בציבוריות הישראלית? המילה אחריות הפכה בזמן האחרון למילה ריקה, בכירים מצהירים שהם לוקחים אחריות אבל בפועל לא עושים זאת.
באנגלית למילה אחריות יש שני צורת responsibility ו-accountability, המשמעות של שני המילים הללו הן של חובת נאמנות והן של חובה לתת את הדין.
לצערנו הרב, בישראל נהוג ליהנות מן פירות של responsibility, השכר גבוה, אבל לא לתת את הדין על כשלנות כפי שאפשר לצפות מaccountability.

בעולם הרחב, המילה אחריות היא לא נזילה כמו כאן, מקובל שמנהלים שנכשלו כישלון חרוץ בתפקידם נותנים את הדין על כישלונם.

אסון אקולוגי בסדר גודל כזה אסור שיעבר לסדר היום, ויסתיים באמירה סתומה.
מנהלי איגוד ערים דן לביוב נהנו משכר עתק, פורסם כי עלות שכרה של יו"ר האיגוד מיקי מזר היה כחצי מיליון שקל בשנה (40,000 שקל בחודש).
כל תפקידו של האיגוד ושל ראשיו הוא לשמור שהביוב לא יגיע לים ויזהם אותו, ב2003 התברר שהם נכשלו כשלון חרוץ בתפקידם.
בעסקת הטיעון הנוכחית רשאי האיגוד לא חיובו לשלם ולו שקל אחד קנס, את הקנס ישלמו תושבי גוש-דן שנענשו ב2003. לא רק שתושבי גוש-דן לא קיבלו את השירות עליו הם שילמו, אלא גם נמנע מהם ליהנות מן מקום הבילוי המרכזי של האזור במשך חודשיים!

אין ספק שהיה כאן נזק אדיר לסביבה, ושבגינו נגרם נזק לרבבות מתושבי גוש-דן.
במערכת המשפטית משום מה מתייחסים בסלחנות למעשים שנפגעים מהם אנשים רבים ובחומרה למעשים שנפגעים מהן אנשים מעטים.
האם הנזק שנגרם לאלפי גולשים הגלים שלא נכנסו לים במשך חודשיים הוא פעוט ערך? האם הנזק לאלו הנהוגים לשחות בים הוא בלתי נחשב?
המדינה הייתה חייבת לראות עצמה כמייצגת כל אחד ואחת שנפגעו מן זיהום ולייצג אותם כך שהצדק גם יעשה וגם יראה, ובמקרה הזה את המילה צדק מלווה צחנה קשה. 
 
בהחלטה על עסקת טיעון זו מסר שלילי לציבור הן על המערכת המשפטית והן לתאגידים הציבוריים.
הציבור רואה שפעם אחר פעם ראשי תאגידים שגרמו נזק סביבתי אדיר יוצאים בלא כלום מן המערכת המשפטית והאמון בה נפגע. מנהלי התאגידים רואים כי אין זה משנה מה הם יעשו הם לא יינזקו, ולכן יש להם יהיה תמריץ ואישור לא להקפיד על כך שהתאגיד שלהם לא יגרום נזק סביבתי.

זה בהחלט חיובי שראשי איגוד ערים דן לביוב הודו באחריותם לכישלון, אבל לאחריות הזו צריכה להיות משמעות. והמשמעות יכולה להיות רק עונש ראוי, על כן יש לבטל את עסקת הטיעון ולדורש מבית המשפט לקבוע את העונש הראוי לראשי איגוד ערים דן לביוב.