הארכיון של

דרוש אהוד סביבתי

יום רביעי, 05 לספטמבר 2007   מאת:

אומרים שאהוד ברק השתנה, שזה לא אותו אהוד של פעם. אז אומרים , בפועל העובדות אחרות ואסור שספינים יבלבלו אותנו . לפני מספר ימים הביע ברק את תמיכתו בהקמת עיר הבה"דים בנגב סמוך ל"פצצה המתקתקת" הנקראת רמת חובב.

אנשי צבא הם אנשים חדורי מוטיבציה ובמידה מסוימת אף אוהבי סיכונים, אין לי בעיה עם זה כל עוד הם מסכנים את עצמם או מסתכנים בעצמם , אך כשהסיכון הזה נוגע למאות אלפי אזרחים ובמקרה הנוכחי חיילים – הדברים הופכים להפקרות של ממש וכשהסכנות ידועות מראש וניתן למנוע את ההפקרות ולא עושים זאת ההפקרות היא פושעת .

נדמה כי אהוד ברק ישב עמוק בתוך הבונקר בקריה או עצם את עיניו בשבועות האחרונים כשבתקשורת דווח על הפיצוץ באחד ממפעלי רמת חובב והחומר המסוכן שהתנדף לו באוויר במרחק של קילומטרים, אחרת קשה להסביר את תמיכתו, אותה השמיע בועדת חוץ וביטחון לפני מספר ימים, בהקמת עיר הבה"דים קודם להשלמתם של הבדיקות והסקרים הבריאותיים שאמורים לאשר או להפריח את הסכנות של הקמת עיר הבה"דים סמוך לרמת חובב

מ"ברק החדש" היה מצופה שיהיה יותר אחראי, אחרי הכל מדובר פה בחיי אדם, בגורל בריאותם , בסכנה של ממש , בפרויקט ארוך תווך , וימתין לממצאים של אנשי המקצוע. נכון, ברק היה בשנים האחרונות איש עסקים ופינוי השטחים עליהם נמצאים בסיסי צה"ל כיום בצריפין זאת עסקה כלכלית לכל דבר, אך על "ברק החדש" להבין ששום שקל אינו שווה ערך לפגיעה בבריאותם של חיילי צה"ל אשר ישרתו סמוך לרמת חובב וינשמו את האוויר המזוהם לראותיהם. נועז ככל שיהיה ברק, בלתי נתפס איך בקלות ויהיו מי שיאמרו ביהירות הוא לוקח אחריות לגורלם של מאות ילדנו- החיילים של המחר- אלפי חיילים ולכך שעשרות אלפי הורים לא ישנו בלילה בשקט. נדמה כי "ברק החדש" שכח מהר יחסית את ועדת החקירה מימי" ברק הישן".

מ"ברק החדש" היה מצופה להגיע לשטח , אם בדרך לתרגיל בצאלים ואם לאו ולהתרשם בעיניו, ובאפו מהתנאים בשטח, כי אז היה מבין את המשמעויות של הקמת עיר הבה"דים סמוך לרמת חובב לאשורן. מ"ברק החדש" היה מצופה שאם כבר החליט לסכן את מאות חיילי צה"ל שישרתו בעיר הבה"דים ייקח אף הוא חלק בסיכון ויעתיק לעיר הבה"דים את לשכתו יומיים בשבוע.

אין זו הפעם הראשונה שאהוד ברק אינו רואה את הסיכונים הסביבתיים כאויב לכל דבר. בימי "ברק הישן" הוא הקים ועדה של מנכ"לים אשר אמורה היתה לדון ולקבל החלטות בנושא זיהומי הקרקע שגורם מפעל תע"ש נחלת יצחק בתל אביב . זיהומים אשר מחלחלים לקרקע ופוגעים בקרקע ובאיכות המים. הועדה קמה , אך כנהוג במקומותינו בשטח המצב נשאר כשהיה.

הגיע הזמן שגם אנשי צבא בשרות ובדימוס יתחילו להבין שהאויב הסביבתי אינו פחות מסוכן ואינו פחות קטלני מאויב ביטחוני. שהסיכונים הסביבתיים הם רבים ובעלי השפעה לא פחות מאלו הביטחוניים, שהאחריות בקבלת החלטות אל מול סיכונים סביבתיים כמוה כאל קבלת החלטות אל מול אויב. הקמת עיר הבה"דים היא סיכון שווה ערך לסיכון ביטחוני מול אויב , רק שכאן הוא סיכון מיותר. של הליכה עם הראש בקיר ותו לו , כאילו שאין אלטרנטיבות בנגב , כאילו שמדובר באיזה משחק אקסטרים על מסך המחשב.

תחבורה הוליסטית

יום שני, 13 לאוגוסט 2007   מאת:

אנשי האוצר ומשרד התחבורה משווקים לנו תוכנית שתעודד את האזרחים לנסוע באוטובוס. אלא שכמו בהרבה מקרים, גם הפעם מנסים לעודד אותנו לעבור לתחבורה ציבורית מבלי להציע שיפור בשירות ומבלי לספק את התשתיות המתאימות.

מטרופולין גוש דן צריך את הרכבת הקלה כמו אוויר לנשימה, תרתי משמע. מעבר להקלה בעומסי התחבורה האדירים הרכבת עשויה להפחית את זיהום האוויר באופן ניכר. גם בכך יש נחמה. אבל רכבת קלה היא רק התחלה. רכבת קלה בלבד, גם אם תהיה יעילה, לא תעשה את העבודה. לכך חייבים להוסיף, בעיקר בתל אביב, תשתית אוטובוסים שתשלים בעבור הנוסע את ה"מייל האחרון" ותיקח אותו עד לדלת הבית או המשרד.

מי שהתוודע למערכת התחבורה של העיר לונדון לא יכול שלא למות מקנאה. בלונדון, לא רק שמופעלות כל מערכות ההסעה ההמוניות – רכבת מהירה, רכבת תחתית, אוטובוסים, מוניות ואפילו סירות לאורך התמזה – אלא שהן מסונכרנות ביניהן. נוסע יכול לשלב כמה כלי תחבורה בקלות רבה ולסמוך על התכנון המוקדם שלו בכל הנוגע ללוחות הזמנים.

רכבת קלה היא צעד בכיוון הנכון, אך כמו תמיד זהו צעד קטן מדי ומאוחר מדי. כל מי שאמון על נושא התחבורה בישראל חייב לחשוב איך ייראה מערך התחבורה המשלים לרכבת הקלה, לפחות בתל אביב. עשר שנים הן לא לא הרבה זמן כשמדובר בפרויקטים לאומיים בישראל. זהו עניין בוער. כל מי שנסע באחרונה ברחוב אלנבי בתל אביב וראה את שיירות האוטובוסים האינסופיות המעשנות את הרחוב, מבין שפתרון כזה מחויב המציאות גם בלי קשר לרכבת הקלה.

במקום עשרות קווי אוטובוסים הנראים כמו ספגטי חסר תוחלת ובזבזני, מוטב היה לחלק את תל אביב לכמה קווי אורך ורוחב קבועים. קווי האוטובוס לא יסתמו עוד את כל רחובות העיר אלא ייסעו בקו אורך או קו רוחב אחד, הלוך וחזור במשך כל היום. בקצה כל קו תוקם תחנה גדולה יותר, אליה יגיעו האוטובוסים הנכנסים לתל אביב מערים אחרות.

לדוגמה, אוטובוס מפתח תקוה לא ייכנס לעיר אלא יוריד את הנוסעים באחת התחנות בהיקפה של העיר. שם יעלו הנוסעים על אוטובוס הנכנס לעיר. הואיל ומסלולי הנסיעה בתוך העיר הם ישרים, ללא פניות שמאלה או ימינה, משך ההמתנה לכל אוטובוס יהיה מינימלי, בוודאי בהשוואה למצב כיום. זאת עוד לפני שהזכרנו את הפשטות שבהתנהלות; יותר לא נצטרך לנחש היכן בדיוק עוצר כל קו. אוטובוס הנוסע על דיזנגוף ישרת את רחוב דיזנגוף בלבד.

על הנייר הדברים תמיד נראים הרבה יותר פשוטים. בפועל, גם התוכניות הפשוטות ביותר מחייבות מאמצים אדירים, החל מהתגברות על ביורוקרטיה מפלצתית, עבור בנטרול אינטרסים של קבוצות לחץ אגרסיוויות וכלה בבעיות הנדסיות סבוכות. פתרונות דומים כבר עלו בהזדמנויות שונות. למען הסר ספק אנחנו מוותרים על כל קרדיט בעניין – ובלבד שמשהו כבר יתחיל לזוז, למען השם.

לא לקישון 2

יום שלישי, 31 ליולי 2007   מאת:

יש לנו מין טבע כזה , בני האדם, שאם אפשר לדחות משהו , נדחה אותו על אף המחיר  הגבוה שנשלם על הדחייה הזאת בעוד מספר שנים. רק לפני מספר ימים קיבלנו הוכחה מצוינת כי כשאתה דוחה טיפול במפגע לו אתה אחראי , אתה בעצמך עלול לסבול ולהיפגע ממנו  וללא הכנה מוקדמת.

 זה מה שחשה על בשרה מערכת הביטחון בימים אלה לאחר שגזים רעילים ומסרטנים הגורמים לנזקים בריאותיים  חמורים  התגלו בבור המטכ"ל בתל אביב , מקורם של  הגזים היא קרקע  מזוהמת הנמצאת מספר  מטרים  מבניין המטכ"ל שעליה פעל עד לפני שנים מפעל של תע"ש – המכונה תע"ש נחלת יצחק.

זיהום הקרקע נגרם  ממתכות שונות אשר השתמשו בהן, בין השאר, ליצור  כלי נשק. עם הזמן עבר  הזיהום מהקרקע למי התהום ובאחרונה החלו לעלות מאותם מי תהום גזים  רעילים, הגזים הרעילים התגלו בחניונים תת קרקעיים באזור  הקריה ובחניון מגדל הקריה.  חשיפת האדם להם והשפעתם על האדם היא קשה ומסוכנת .

את המחדל הזה אפשר היה למנוע מזמן, לולא  משרד הביטחון, שתע"ש  נמצאת בתחום אחריותו היה פועל לניקוי הקרקע כבר לפני זמן רב או מחייב את תע"ש לעשות כן , אך למה לעשות זאת כשאפשר לדחות את  המועד. 

אולי כעת כאשר הדברים חוזרים כבומרנג  למערכת הביטחון מישהו יתחיל סוף סוף לטהר  את השטח מאותם זיהומים חמורים.   מערכת הביטחון ביודעין  מסכנת את בריאותם של אזרחי המדינה ומנסה להתנער מחובתה לטהר את הקרקע.  גם   הקרקע במתחם  תע"ש נוף ים בהרצליה ובמתחם תע"ש רמת השרון הינן מזוהמות ומחויבות  טיהור מיידי.  גם שם החומרים הספוגים בקרקע מחלחלים למי  התהום ומסכנים את  בריאות התושבים. כל עיכוב בטיהור הקרקע גורם לנזק בלתי הפיך ומייקר  את עלויות הטיהור אשר בסופו של דבר  יתבצע, השאלה היא רק מתי. 

כמו בהרבה  מקרים הכסף משחק תפקיד  מרכזי . השטחים עליהם היו ממוקמים מפעלי תע"ש מיועדים להימכר  לידי  נדלניסטים , קבלנים וכד'  ומערכת הביטחון  והאוצר מעדיפים כמובן שעלויות טיהור הקרקע לא יושטו עליהם , אלא על  אותם גורמים אשר  ירכשו את הקרקע. כאן נשאלת השאלה היכן נציבות המים , היכן המשרד להגנת הסביבה. אם מי שאמור לטהר את השטחים המדוברים אינו עושה כן, למה בשני המוסדות האלו יושבים בחיבוק ידיים? למה הם תורמים להפקרת הציבור.

המקרה הנוכחי בקריה  בתל אביב , אמור להדליק נורה אדומה אצל מי שאישרו את הקמתה של עיר  הבהד"ים בדרום  . אין שום סיבה לסכן את  מיטב ילדנו ולשכנם בקרבתם של המפעלים המזהמים , אשר כל תקלה הכי קטנה ובלתי צפויה תסכן אותם ותעורר דאגה  עצומה אצל הוריהם. מי שאישרו את עיר הבה"דים בממשלה לוקחים על אחריותם את גורל בריאותם של אלפי חיילות וחיילים אשר ישרתו  בה.. משום מה מערכת הביטחון "נדבקת" פעם אחר פעם לאזורים בעלי סיכון . זה היה עם הצוללנים בקישון, זה קורה עם גנרלים בבור  וזה עתיד להיות עם ה"ש.ג" ברמת חובב , רק שהפעם כבר אי אפשר יהיה להאשים אותו.  

מתן בזרם – הוועדה למתן היתרים לזיהום הים

יום שני, 30 ליולי 2007   מאת:

היום ( יום שני  30.7.2007) זה יקרה שוב . שוב תתכנס הועדה למתן היתרים של המשרד לאיכות הסביבה לישיבה שבסיומה יהיו מי שיצאו מחייכים, מה שבטוח אנחנו – הציבור- נצא  מפסידים. 

חופי הים של מדינת ישראל כבר הפכו מזמן לפח אשפה אחד גדול. כבר קשה לספור את מספר הפעמים שמשרד הבריאות הודיע בכלי התקשורת שהרחצה בחוף כזה או אחר  מסוכנת בגלל זיהום , הזרמת ביוב , שפכים וכד.

לא פעם  מפלגת הירוקים והארגונים הסביבתיים יוצאים נגד המפעלים המזהמים ,אבל הגיע הזמן  לומר בקול שבהרבה מן המקרים אל חופי הים של מדינת ישראל  מוזרמים שפכים בהיתר אשר נותן , לא פחות ולא יותר, המשרד להגנת הסביבה.
הדבר  מתרחש במסגרת "הועדה למתן היתרי הזרמה" שמתכנסת תחתיו אחת לכמה שבועות בבית מלון בתל אביב. בוועדה  חברים נציגים ממשרד הביטחון, התחבורה, התיירות הבריאות, הגנת הסביבה והתמ"ת .

אמנת ברצלונה עליה חתומה מדינת ישראל דורשת לאסור כל הזרמה לים ללא היתר. אך  בישראל כמו בישראל יש חוק- חוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים ויש חורים בחוק – דהיינו החוק  מאפשר לקבל  בתנאים מסויימים היתרי לים ויש כשלים בעבודת הוועדה ויש  הסתרה של מידע  מן הציבור. 

אל  הוועדה  עולים לרגל בעלי מפעלים אשר מבקשים שיאפשרו להם לזהם לנו את הים.
בין המגיעים לוועדה  נציגים מ"מפעלי ים המלח" אשר מבקשים אישור להמשיך הזרמת ביוב  לים המלח, אחד מאתרי התיירות הייחודים של ישראל, ונציגים ממפעל "מילובן" באזור עכו  אשר מגיעים  בתדירות " מכובדת" לוועדה ומבקשים היתר לזהם לנו את הים התיכון באזור עכו שם מתחילת עונת הרחצה הנוכחית כבר למעלה מחמש פעמים נסגרו החופים עקב זיהום הים בשפכים, חברת חשמל, בתי הזיקוק , אשר מחזיקים היתר הזרמה עד 2009 ,מפעל "אשקוגן" אשר מחזיק בהיתר עד 2010 והרשימה עוד ארוכה.

לא  מעט מהמקרים הנידונים בוועדה הם בקשות היתר להמשך הזרמה שכבר  מתבצעת  –  מפעלים חוזרים לוועדה  ומבקשים להאריך את תוקף ההיתר שברשותם – דהיינו מאין רוטינה אשר הופכת  את הוועדה למתן היתרים  לחותמת גומי, ואשר לא גורמת למפעל המזהם להתאמץ מספיק להפסיק את ההזרמה לים.
הועדה  מגדילה  בהיותה חותמת גומי כאשר היא אינה  מבצעת בדיקה  האם  המבקש את ההיתר הינו בעל רישיון עסק בתוקף, כפי שנהוג הדבר בכל התמודדות במכרזים ממשלתיים . רישיון עסק הינו חותמת לכך שהעסק, המפעל מתנהלים  באופן מסודר.

המצב האבסדורדי הזה נמשך כבר שנים , אך  הציבור בארץ  כלל אינו מודע לכך שאת הים שהוא הולך אליו כדי לנקות את הראש מזהמים לו בהיתר . 
המצב  הזה כמו בהרבה מקרים  מכוח השתיקה נמשך ונמשך,  אומנם הכל  יודעים שזה לא בסדר ששפכים מוזרמים לים , אבל מורידים את הראש, עוצמים את העיניים וממשיכים הלאה.

את המצב הזה חייבים לתקן . על הוועדה למתן היתרים  להיות קשוחה  ונוקשה עם מבקשי ההיתרים , החל מהאופן שנבדק המפעל המבקש את ההיתר  ועד ההחלטה הסופית לתת היתר   די למתן היתרים באופן סיטונאי. 

באשר לשקיפות דיוני הוועדה וליידוע  הציבור. גם כאן כמו המים המצב עכור. על  המשרד להגנת הסביבה לבצע סטנוגרמה  לישיבות הוועדה , כפי שהדבר מבוצע בוועדות סטטוטוריות אחרות , כדוגמת ועדות  התכנון.
קיומן של הסטנוגרמות יאפשר לכל מי שיש לו עניין לשמוע במדוייק  את הבקשות לקבלת היתרי ההזרמה ואת הנימוקים למתן ההיתר. כיום המצב הינו  שסיכומי דיוני הוועדה, שהינם לרוב מתומצתים ביותר , הם אלו אשר משמשים את מי שמבקש לבחון את  בקשות המפעלים לזהם את הים וחמור אף יותר הם אלו אשר משמשים את הוועדה בדיוני המשך כאשר המפעל חוזר  אליה ומבקש להמשיך לזהם את הים.   

על  הוועדה לשנות את המצב כיום לפיו הציבור אינו מודע כלל  למידע שמקבלת הוועדה ולהחלטות שמקבלת הוועדה ולפרסם את החלטות הוועדה ברבים.
במשרד לאיכות הסביבה צריכים  כבר להבין כי הים בסופו של דבר שייך לציבור בראש ובראשונה ולא למזהמים  וכי מדיניות מתן ההיתרים חייבת להשתנות  למדיניות שתשים את מתן ההיתרים  ככלי לשעת חרום ולא כעניין שבשיגרה.

רגע לפני השיטפון

יום שישי, 06 ליולי 2007   מאת:

כן, כדור הארץ מתחמם. הקרחונים נמסים בקצב מדאיג. זו לא רק פרנויה של כמה משוגעים לדבר. אכן, יש פה ושם כמה קולות היסטריים, אבל את העובדות קשות לא ניתן להפריך.
אין היום מדען רציני אחד בעולם שגורס אחרת. אז מה? מה הלאה? מה עושים מכאן? האם יש בכלל מה לעשות, או שמא כל מה שנותר הוא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שמפלס הים יציף את ערי החוף של חיפה, תל-אביב ואשקלון?

20% מפליטות גז החממה העיקרי (CO2) נובעות מצריכת אנרגיה בבתים ומוסדות, 25% כתוצאה משימוש במכוניות. המשמעות היא שאפשר לפתור את משבר האקלים, אפשר להוריד את פליטות הפחמן שלכם, למעשה אפשר להוריד אותן לאפס. אם אתם מוכנים לשנות את הדרך בה אתם חיים, הנה כמה צעדים בהם אפשר להתחיל.

סגרו את האור כשאתם יוצאים מהחדר, סגרו תנורי חימום או מזגנים בחדרים שאינם בשימוש, כבו מחשב וטלוויזיה באמצעות כפתור הכיבוי ולא באמצעות שלט, קנו מוצרי חשמל בעלי נצילות גבוהה, השתמשו בנורות חשמל יעילות – נורת פלורוסנט חסכונית פי 5 ואורך חייה פי 10. השתמשו בתכניות כביסה של 40 מעלות במקום 60 מעלות.

ומה עוד? השתמשו במדיחי כלים ובמכונות כביסה מלאות, השתמשו בחבלי כביסה במקום במייבשי כביסה, קצרו את זמן המקלחת שלכם, התקינו ראשי מקלחות וברזים חוסכי מים, חסכו במים חמים, השתמשו בטיימר כדי להוריד צריכת האנרגיה בקירור ובחימום, השקיעו בדודי שמש ודאגו לבידוד הבית.

מחזרו הכל! עיתונים, בקבוקים, סוללות ודברי דואר. השתמשו בתקשורת אלקטרונית, הפחיתו את השימוש בנייר מודפס.
קנו מכונית היברידית, רק אם אתם יכולים. לכו ברגל או רכבו על אופניים. השתמשו בתחבורה ציבורית.
טפלו ברכב שלכם באופן סדיר – מנוע מכוון ולחץ אויר תקין יחסכו לכם 3% מצריכת הדלק השנתית. עברו לשימוש באנרגיות מתחדשות.
 
הצביעו לנציגים המתחייבים לפתור את המשבר הזה. כתבו לכנסת. אם הם לא מקשיבים, רוצו בעצמכם לכנסת.

נטעו עצים, המון עצים. עץ סופג כ- 1,000 ק"ג CO2 בחייו. התקשרו לתכניות רדיו וכתבו לעיתונים. התעקשו שישראל תקפיא את פליטות דו תחמוצת הפחמן שלה.
הצטרפו למאמץ העולמי לעצור את ההתחממות הגלובלית ופעלו להורדת התלות שלנו בנפט.
עזרו לחקלאים לגדל תירס (לדלק אתנול); עלו את הסטנדרטים בחסכון בדלק; דרשו מכוניות עם פליטה נמוכה.
קנו בחנות מקומית ולא במרכזי קניות מחוץ לעיר. קנו מוצרים באריזה חסכונית. קנו מזון אורגני עונתי, המגודל ככל הניתן קרוב לאזורכם. השתמשו בסלי קניות וצמצמו את השימוש בשקיות ניילון – לשקית ניילון לוקח כ- 1000 שנה להתכלות.
קנו נייר ממוחזר כשניתן: נייר טואלט, מחברות, מגבות נייר ועוד.

ההתחממות היא מעשה ידי אדם – ההתקררות הגלובלית גם היא תלויה באדם, בנו.

כן עוזב את העיר

יום שלישי, 26 ליוני 2007   מאת:

רבותיי, תל-אביב מזדקנת. וכמו ירושלים. מבעד לתדמית השוקקת של עיר-בלי-הפסקה חל תהליך כרסום חמור ועקבי במעמד הביניים; זה המחזיק למעשה את העיר על כתפיו.

עליית מחירי הדיור באזור המרכז ובעיקר בתל-אביב לא מאפשרים לדור ההמשך של תושבי העיר, בעל משפחות חדשות, לגור בעיר בה נולדו. כתל-אביבי, המגדל שני ילדים בתל-אביב, אני בספק אם בעתיד יוכלו ילדי לקבוע בתל-אביב את ביתם.

בעוד כמה שנים תמצא עצמה תל אביב עם כמה אוליגרכים חדשים ועם המוני עניים שמשרתים אותה.

תופעה זו איננה דבר חדש בעולם. התופעה מוכרת בערים הגדולות והתוססות בעולם, בהם גובר הביקוש על ההיצע, ובתוךכך מזנקים מחירי הדיור בחוסר פרופורציה לעליה בשיעור ההכנסה. עליית המחירים הדראסטית גורמת להגירה של בעלי הכנסה בינונית החוצה ממרכז הערים הגדולות. מעמד הביניים איננו נהנה מהתמיכה הכלכלית הממשלתית באוכלוסיות חלשות, כיוון שהכנסתו גבוהה מדי, אך מאידך, הוא אינו מסוגלים לרכוש יחידת דיור ללא תמיכה זו. לכאורה אפשר לומר, ולמי זה איכפת?!

ובכן, מעמד הביניים הוא השדרה המרכזית של הדמוקרטיה. הוא נתפס כחיוני ביותר להתפתחותה של העיר. מעמד זה ממלא עמדות מפתח בחברה, תורם לכלכלת העיר ולעושר התרבותי שלה.

מעמד זה, וממילא דור ההמשך, נחשבים חרוצים ויצרנים ומבטיחים אופק חברתי בריא יותר. כשמעמד הביניים קורס או נוטש את העיר, הוא גם מותיר אחריו פער שאינו ניתן לאיחוי: העיר הופכת לשרת את עשירים ואת ענייה בלבד. זוהי פגיעה כמעט בלתי הפיכה באיזון ובאינטגרציה של העיר.

בערים שונות בעולם – כמו ניו -יורק, לונדון, אמסטרדם ופריז – העמידו ראשי העיר את הנושא בראש סדר היום הציבורי, לרוב בתמיכתם של קרנות נאמנות קהילתיות, עסקים, ומשקיעים פרטיים.

כחלק מזה ננקטה מדיניות שונה, נחקקו חוקים ובוצעו פעולות מדרבנות אחרות על-מנת לאפשר לבני המעמד הבינוני לרכוש, ולעיתים לשכור, דירה בעיר; מדיניות המכונה ""Affordable Housing, דיור אפשרי כלכלית. בקצרה, נכנה מדיניות זו: "דיור אפשרי". על-פי ההגדרה בארה"ב, מחיר דיור אפשרי עבור הרוכש הוא: "מחיר שאינו עולה על 30% מסך המשכורות השנתיות של הגרים ביחידת הדיור".

בכדי לטפל בנושא ביסודיות יש להכיר בכמה מאפיינים משמעותיים:

  • המדיניות מיושמת בערים בהן יש מצוקת דיור: ביקוש הגובר על ההיצע, ובהתאם לכך ההכרח בבנייה לגובה.
  • נדרשת גישה אינטגרטיבית של הממשלה, של גופים מסחריים ושל עמותות ללא למטרת רווח.
  • ישנה תלות בהשקעה חיצונית של משאבים; הורדת מחיר הדיור לא תתאפשר ללא איזון ההפסד של יזמי הבנייה.
  • המדיניות העירונית הנקבעת חייבת להיות מלווה בשינויים אזוריים בחקיקה ובתמיכה חוץ-עירונית.

בפני עיריית ת"א עומדים מספר מודלים המיושמים בהצלחה ברחבי העולם, שלהם מכנה משותף ברור. זה התחיל בכינוס וועדת דיור, בדומה לוועדות שהתכנסה בארה"ב ובאירופה, בה ישבו כלכלנים, קבלנים, ארכיטקטים, סוציולוגים ורוכשי דירות. הועדה שקלה והתאימה פתרון הכי נכון לעיר, מבין שלל פתרונות שניתנו לכך ברחבי עולם, כמו: בתים ציבוריים, קרי המדינה קונה או בונה וכך שולטת במחיר; הגדרת דרישות מיזמי הפיתוח בתמורה לאישורי בנייה; הענקת סובסידיות, הלוואת בריבית נמוכה או הטבות במס ליזמי פיתוח; הקמת עמותות דיור נפרדות מהממשלה, שייהנו ממענק ראשוני נכבד; הנהגת "בעלות משותפת" – הקונה רוכש חוזים מהדירה; או תשלום סובסידיות ישירות לקונים.

אלו רק מקצת הפתרונות. תקראו לי פרנואיד, אבל אני מעדיף לחשוב על העתיד של ילדי ושלי כבר עכשיו כמו שכל אחד  מכם צריך לעשות .

גדר הפרדה בתוכנו

יום חמישי, 14 ליוני 2007   מאת:

הקמת גדר ההפרדה בישראל הולכת ותופסת תאוצה, והכוונה אינה במובן המדיני-ביטחוני. מתחת לאף של כל אחד ואחת מאתנו מתקדם תהליך ההתנתקות, שבו נהפכות שכונות רבות בתוך ערים או בסמוך לקיבוצים, משכונות פתוחות לשכונות סגורות. הסגירות מתבטאת בהצבת גדרות, חומות ושמירה בכניסה לשכונה.

התופעה כבר קיימת בראשון לציון, בארסוף ובמקומות נוספים. בימים אלה עלה העניין על הפרק בפרויקט פארק צמרת בתל אביב, שיוזמיו מעוניינים להפוך אותו לשכונה סגורה.

ניסיון דומה, לסגור שטח ציבורי ולהפכו לשמורה סגורה, התרחש בפרויקט אנדרומדה ביפו, ואף הגיע לדיונים בוועדה לשמירת הסביבה החופית. תושבי יפו המתגוררים סמוך לפרויקט דרשו כי הבעלים יאפשרו להם ולשאר תושבי יפו לעבור בחופשיות ברחובות שבין הבניינים. תוכניות הבנייה שלפיהן הוקמה גבעת אנדרומדה קבעו שעל החברה המנהלת את הפרויקט לאפשר מעבר כזה, בין רחוב יפת לחוף הים.
הסעיף הזה הוכנס בזמנו, לפי דרישתה המפורשת של עיריית תל אביב-יפו. אך למרות קיומו, הפכה הגבעה לשכונה סגורה, אשר נפתחה בהמשך.

סגירת השכונות מתבצעת על ידי תושבי השכונות עצמם, בעלי הון על פי רוב, המבקשים לבדל עצמם מהעם ולשדר מסר ש"אנחנו ואתם לא אותו הדבר". צעד זה פוגע במרקם החברתי בארץ.
במו ידם ובדרך כוחנית, יוצרים בעלי הממון גטאות ובידול בין אזרחים במדינת ישראל. מדובר בהפרדה לכל דבר ועניין, בראש ובראשונה בין מעמדות, אך גם בין קהילות הנבדלות זו מזו. ההפרדה פוגעת בצדק הסביבתי, בצדק החברתי ובזכויות האדם.
 לאף אחד מבעלי הממון אשר רוצים להשתלט על השטח הציבורי אין זכות לעשות כן, משום שהשטח הציבורי הוא של כולנו.

התירוץ שבו משתמשים סוגרי השכונות למיניהם, הוא הרצון לאבטח את דיירי השכונות מפני פעילויות עברייניות. זאת, בשעה שהם גוזלים שטחים השייכים לציבור הרחב. אם הפשע מציק לבעלי הממון, יואילו בטובם להתגייס למלחמה בו ולא יסתגרו להם מאחורי שערי ברזל.

משטרת ישראל אחראית על האבטחה במדינה וממונה על השמירה על ביטחונם של אזרחיה, בהם גם דיירי השכונות הסגורות. אם מקננת בתושבים חרדה, עליהם לפעול מול המשטרה ולא לקחת לידיהם את החוק.

ראשי רשויות מקומיות, מועצות אזוריות, וועדות התכנון מחויבים לעמוד בפרץ ובלחץ הכבד המופעל עליהם מצד בעלי ממון, ולהתנגד בתקיפות לתופעה של סגירת שכונות והשתלטות על שטחים ציבוריים פתוחים.
לראשי הערים קשה לעתים לעמוד מול בעלי ההון, במיוחד כשהם זוכים להטבות אישיות או עירונית מצדם, אך אסור להם לאשר הקמת שכונות כאלה.

השכונות הסגורות הן שלב נוסף באובדן הסולידריות החברתית. הן מונעות מגע ודיאלוג בין המסתגרים לבין אלה שנותרים מחוץ לשכונה.

ככל שהפערים הכלכליים באוכלוסייה יגדלו, יתעצמו גם המתחים וההתנכרות בין החזקים לחלשים – החזקים ידחקו את החלשים לכל פינה אפשרית, כדי שלא ייאלצו לראות אותם. היום סוגרים שכונות, ומחר ייסגרו ערים – אולי את סביון וכפר שמריהו?

תופעת השכונות הסגורות מקובלת במקומות שבהם הפשע גואה, בעיקר במדינות עולם שלישי. האם משמעותה של התעצמות התופעה בישראל היא שגם ישראל בדרכה להיות מדינת עולם שלישי

המשרד להגנת הסביבה מגלגל את האחריות לעמותות

יום חמישי, 31 למאי 2007   מאת:

לפני יותר מעשר שנים הוקם בישראל המשרד להגנת הסביבה – שאז נשמע כסוג של דינוזאור שהציבור בישראל היה צריך להתמודד אתו. השנים חלפו, ובעיות הסביבה רק גוברות והולכות. רוב השרים שהגיעו אל כיסא השר במשרד זה לא עשו זאת מרצונם; הם נחתו בו בלית ברירה וכאופציה כמעט אחרונה. המשרד לא נחשב אז למשרד ממשלתי חזק, הן מבחינת כוח האדם והן מבחינה תקציבית, זאת על אף שהוא חולש על תחומים רבים הנוגעים כמעט בכל תחום בחיינו. למשל, הוא מטפל בתחום זיהום האוויר מכלי תחבורה, על אף שתחום התחבורה נמצא בידי משרד התחבורה; והוא מטפל בזיהום מתחנות כוח, על אף שהתחום נמצא באחריות המשרד לתשתיות לאומיות וכדומה.

תופעת העמותות שנוטלות אחריות על תחומים שבאחריות הממסד מתפשטת גם בתחום איכות הסביבה. חדשות לבקרים מוקמות עמותות סביבתיות, בנוסף לעמותות הארציות והמקומיות הקיימות. העמותות האלה מנהלות מאבקים ציבוריים, שבהרבה מן המקרים היו צריכים להיות בתחומי פעילותו של המשרד להגנת הסביבה. ואולם, מסיבות שצוינו קודם לכן, כגון מגבלות כוח האדם והתקציב או סיבות אחרות, המשרד אינו נוגע באותם מאבקים, במקרה הטוב, ואילו במקרה הרע, המשרד אף תומך בפעילות אנטי-סביבתית.

עמותות אלה קמות ופועלות רק מסיבה אחת – חוסר אמון בממסד בכלל ובמשרד להגנת הסביבה בפרט. טענה זו זכתה לתמיכה בסקר שביצעה החברה לשירותי איכות סביבה, זרוע ביצועית של המשרד להגנת הסביבה, לקראת כנס "סביבה 2020" שהתקיים לפני כמה ימים בתל אביב. כשנשאלו משתתפי הסקר "מיהו הגורם שאתה מאמין שיפעל באופן הטוב ביותר למען שמירת איכות הסביבה?", השיבו 50.5% – עמותות סביבתיות. רק 24.5% הצביעו על המשרד להגנת הסביבה.

חוסר האמון של הציבור אינו מפתיע. רק בשנה האחרונה פעל המשרד להגנת הסביבה פעמים רבות בניגוד למה שהציבור בישראל היה מצפה, ובניגוד לדעת המומחים במשרד. למשל, המשרד תמך בהקמת עיר הבה"דים סמוך לרמת חובב, על אף שברור שהאזור מסוכן לשהיית חיילים עקב הזיהומים החמורים שגורמים המפעלים שבאזור. המשרד אף מאשר למפעלים מזהמים להזרים שפכים לים באופן סיטוני. כך, פחות מחודש מאז פתיחת עונת הרחצה, כבר נסגרו לרחצה חופי קרית חיים ועכו עקב זיהום הים בשפכים. במקרה אחר המשרד נתן אישור למפעל מזהם להזרים פסולת לים המלח, ויש עוד דוגמאות רבות.

גם אם איש לא יודה בכך בקול, כל עמותה נוספת שקמה היא רווח נקי למשרד להגנת הסביבה. זאת מכיוון שבמשרד להגנת הסביבה יודעים שכך, עוד מאבק ייצא מידיהם אל אחריות "השוק הציבורי".

חוסר האמון של הציבור במשרד להגנת הסביבה מדאיג וחייב להדליק נורה אדומה. בקצב הזה, מי שינהל את המדינה בפועל יהיו העמותות, שכבר עכשיו עושות חצי מהעבודה במקום הממסד. את התמונה הקודרת הזאת ניתן לשנות אם נשכיל להעמיד בראש המשרד להגנת הסביבה ובמשרדי ממשלה אחרים אדם שחי, נושם ומזיע, יום-יום שעה-שעה, בהגנה על שמירת הסביבה; אדם שהמשרד הזה הוא בנפשו, ולא רק ברירת מחדל בעבורו. אדם כזה לא יעלה בדעתו לקבל החלטות אנטי-סביבתיות, הפוגעות בציבור. חוסר אמון של הציבור במשרד ממשלתי הוא קודם כל חוסר אמון במי שעומד בראשו, והבריחה לעבר העמותות מציינת רגע אחד לפני פשיטת רגל ממסדית.

ועכשיו הם סגרו לי גם את הים

יום חמישי, 03 למאי 2007   מאת:

שבוע בלבד חלף מפתיחת עונת הרחצה באופן רשמי, וכבר נשמע בכלי התקשורת המשפט: "משרד הבריאות מודיע כי הרחצה בחוף קרית חיים אסורה עקב זיהום שנתגלה בים". המשפט חוזר על עצמו בכל קיץ עשרות פעמים. האוזן כבר התרגלה אליו כמו אל הדיווחים על תאונות הדרכים, שכבר מזמן אינם מרגשים אותנו. פעם זה החוף בנתניה, פעם החוף בעכו ופעם בניצנים. מדי שנה מתארכת הרשימה, והסיבה היא אותה סיבה: הים מזוהם.

ברוב המקרים, מי שאחראי לזיהום הוא האדם – מפעלים שבעליהם מזרימים את השפכים לים כאילו הם עצמם אינם מגיעים לים בסוף השבוע ומבקשים ליהנות ממנו. לזיהום הים אחראים גם משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, המחויבים למנוע מהשפכים להגיע לים או לקרבתו, אך אלה לרוב מתעוררים רק אחרי שהים כבר מזוהם.

במשרד להגנת הסביבה, המשרד שאמור להגן על הסביבה, פועלת ועדה למתן היתרי הזרמה לים של שפכים. אלא שהוועדה מחדשת כמעט באופן אוטומטי בקשות להזרמת שפכים לים שמגישים המפעלים. רק באחרונה איפשר המשרד הסביבתי, באופן שערורייתי, למפעלים המזהמים במפרץ חיפה להמשיך להזרים את השפכים לים, במקום לנחל הקישון.

אפשר וחשוב לדבר על התחממות כדור הארץ ועל הדרכים למנוע זאת. אבל תחילה עלינו להביט אל הנעשה בארצנו ולפעול להפסקת הריטואל של סגירת חופים בכל קיץ עקב זיהום הים. אין כל סיבה שהמשרדים האחראים להילחם בגורמים המזהמים את הים לא יפעלו "לפני", ולא "אחרי"; אין כל סיבה שלא תינקט נגד המזהמים יד קשה וכפפות המשי יוסרו.

בישראל יש מי שדואג שלא נוכל ללכת לים בלב שקט, שנוסיף לחשוש שהכניסה לים נאסרה עקב זיהום, או שמא, אף שהכניסה מותרת, מי הים מזוהמים מבלי שנדע. כדאי שנזכור שבלי ים לא נוכל לקיים כאן חיים נורמליים גם אם יפרוץ, לפתע, שלום.

 

לאחר 60 שנה צריך להפסיק את זיהום וניצול הסביבה

יום שני, 23 לאפריל 2007   מאת:

בארץ אהבתי את הנחלים השחתנו, בארץ אהבתי את החופים הרסנו. בארץ אהבתי את האוויר, הים ומי התהום זיהמנו.
זה לא נעשה משמיים, זה נעשה באלה הידיים; בידיים שעמלו לפני 59 שנים להקים את מדינת ישראל, ושעמלות בשנים האחרונות לשים אותה על המפה העולמית בכל תחום אפשרי.
 ובאלה הידיים, השטחים הירוקים המעטים שעוד נותרו מתמעטים לטובתם של יזמי נדל"ן, המנצלים כל חלקה פנויה לעוד בטון ומלט. באלה הידיים אנו משליכים פסולת ברבים. באלה הידיים אנחנו ממיתים את ארצנו.

המשרדים והרשויות שאמורים להגן על הסביבה, הטבע ואיכות החיים של האזרחים, כבר שנים לא ממלאים את תפקידם: המשרד לאיכות הסביבה מאפשר למפעלים מזהמים באזור עכו להמשיך להזרים את השפכים לים במקום לנחל הקישון, והתוצאה – חופי עכו כבר שנים מזוהמים.
באזור זיכרון יעקב מוזרמים שפכים עקב אי הפעלתו של מתקן למניעת זרימת ביוב לים; המתקנים הקיימים היום באזור אינם מצליחים לעמוד בכמויות השפכים המוזרמות אליהם, והדוגמאות עוד רבות.

ניסיונות הבנייה על החופים, כחלק מהשתלטות יזמי הנדל"ן בארץ על כל חלקה פנויה, גוברים והולכים בשנים האחרונות.
בימים אלה מתנהל מאבק נגד הקמתה של מרינה בחיפה, שתפגע בחוף הגולשים המרהיב. על סרגל המאבקים מופיעים כבר עשרות פרויקטים, שחלקם יצאו אל הפועל וחלקם נמנעו בזכות המאבק, כגון: פרויקט "געש על הים", סי-אנד-סאן והמרינה בהרצליה.

בלהט הפיתוח שוכחים שרי התחבורה והתשתיות בממשלות ישראל, במהלך כהונתם, שאחד התפקידים שלהם הוא לפתח את התחבורה הציבורית בארץ.
פיתוח מושכל שיאפשר שילוב בין אוטובוסים ורכבות, פיתוח מושכל של רכבת קלה, שתעבור מתחת לפני השטח ותוכל לנוע בקלות מבלי לפגוע בתשתיות קיימות.
במקום זאת הם מעדיפים לסלול עוד כבישים, אשר הם בעצמם מודים כי חלקם מיותרים. עוד כבישים זה עוד מכוניות ועוד פקקים ועוד תאונות ועוד זיהום אוויר. רק בגוש דן מתים מדי שנה 1,100 בני-אדם מזיהום אוויר.

אחת הסיבות המרכזיות לכך שהטיפול בזיהום האוויר, למשל, אינו מתקדם, היא ריבוי הידיים שנוגעות בדבר.
רק כדי להעביר חוק שיגן על האזרחים מהזיהום יש לכנס את משרדי התחבורה, התשתיות, איכות הסביבה, המשפטים והאוצר.
לכל אחד יש מה לומר, כל אחד מושך בחוטים, כל אחד בעל אינטרס. רשות שמורות הטבע, אשר אמורה להגן על השטחים הפתוחים מתוקף חוק, הופכת בשנים האחרונות ליזם נדל"ן.
רק לפני מספר שבועות נודעה כוונת הרשות להקים קניון בסמוך לאחד האתרים הייחודים שעוד נותרו במרכז הארץ – אפולוניה.

גם הטיפול בפסולת על-ידי הרשויות הינו כישלון הנמשך שנים. הרשויות המקומיות  אינן מספקות לאזרחים את האמצעים המתאימים למחזור – פחים ומכולות.
מר וגברת ישראלי מייצרים בממוצע שנתי ארבעה מיליון טונות של פסולת עירונית מוצקה – כולל פסולת ביתית, גזם ופסולת מסחרית ותעשייתית קלה. גם האכיפה על משליכי פסולת ברבים בכלל ופסולת בניין בפרט, המושלכת על-ידי קבלני בניין כגנבים בלילה, נמצאת על סף פשיטת רגל .

אנחנו מגנים על הגבולות, אבל מפקירים את הארץ שבה אנחנו חיים; מלכלכים ומזהמים, מרעילים את הארץ, כאילו תיכף אנחנו עוזבים – ומשאירים לבאים אחרינו לנקות.
הגיע הזמן שנפסיק לנהוג כנוודים, ונתחיל להתנהל כמי שנשארים לגור ולחיות כאן, וצריכים לדאוג גם לדורות הבאים. על מקבלי ההחלטות מוטלת החובה לפעול ביד קשה נגד מי שמזהם את הארץ הזאת, בים, באוויר וביבשה. כי בלי ים ללכת אליו, בלי מים ראויים לשתייה, בלי אוויר נקי לנשימה – לא נוכל לקיים כאן חיים נורמליים, ואפילו יבוא שלום עלינו.