קראתי היום כתבה על האמון הדל שיש בציבור למשטרה, כמובן שאין כאן שום הפתעה.
ברור שהיו מספר סיבות למצב שנוצר היום חלקן אקטואליות וחלקם היסטוריות. כולם זוכרים את הסיבות האקטואליות, בני סלע, פיגועים פליליים, מעשה רצח לא מפענחים, החגיגה של טייקוני הפשע, ועוד ועוד…

אני רוצה לחזור קצת אחורה לפרשה שלדעתי היא פרשת מפתח, שפגעה קשות באמון הציבור במערכות השלטניות, הן במערכת החינוך, הן בצבא והן במשטרה. פרשת אוניברסיטת לטבייה.

בסיפור הזה צירך לחזור אחורה לתקופה שלפני כחמש שנים, תקופה שבה התפוצצו כאן הרבה מחבלים. היום אולי כמעט לא מתפוצצים מחבלים לעומת זאת מתפוצצות המון פרשיות שחיתות. 
פרשת אוניברסיטת לטבייה למי שלא זוכר התפוצצה לפני כחמש שנים, לא פחות חמורה מן הפרשות השחיתות החמורות שהתפוצצו בשנה האחרונה.
הפרשה הזאת אולי לא זוכה היום כמעט לאזכור. בקיצור, הסיפור הוא סיפור על קומבינה שאלפי עובדי מדינה היו שותפים לה. עובדים אלו קנו תארים מן האוניברסיטה המפקפקת הזו, וגם מאוניברסיטאות אחרות. לא היה כאן רצון להרחבת הידע והשכלה המטרה הייתה לזכות בתוספת שכר של אלפי שקלים בחודש במינימום מאמץ.
הייתה כאן קומבינה "משתלמת" משקעים כמה אלפי שקלים בקניית תואר, ותמורה מקבלים מן המדינה "החזר" של אלפי שקלים בחודש, שגם מחזיר את ההשקעה תוך זמן קצר וגם נוסף לפנסיה. במשך שנים הקומבינה הזו הייתה מקובלת בין רבים, רבים של עובדי המדינה ולא רק הזוטרים שבהם. הקומבינה הזו עולת ועולה למדינה מיליארדים מיידי שנה, וספק אם הציבור זוכה לתמורה לחלקיק מן המיליארדים האלו.

לדעתי, הפרשה הזו היא נקודת השבר שבה החל אמון הציבור להתדרדר ולהגיע למצבו היום. בשורה התחתונה הייתה לפרשה הזו מסר חמור מעין כמהו לציבור.
לא רק שאלו שהיו צריכים להיות אומנים על שמירה של המשאבים הציבוריים נכשלו בכך, אלא שהם ראו ברכוש הציבורי כרכושם ועשו הכול כדי להעביר כמה שיותר מן הרכוש הזה לכיסם.
לא רק שהתברר שאלו שאמורים לתת לנו את השירותים הכי חיוניים לנו עושים זאת ברשלנות, אלא שהם עבריינים של ממש.
אולי האבסורד בכל הסיפור הזה היה הטיפול בעבריינים האלו, במדינה שכולם מכירים את כולם ובמדינה שהספורט מספר אחד שלה הוא לדפוק את המערכת, במדינה כזו התייחסו בסלחנות תמוהה לפרשה.
התוצאה של הפרשה שלא רק שלא העיפו את כל עובדי המדינה שסחרו מייד ותוך דרישה להחזיר את הכספים שנגנבו בדרכי הרמייה. אלא הישארו כמעט את כולם במערכת, לרבים מהם הישארו את תוספות השכר ולאחרים לא דרשו להחזיר את הכסף שנגנב.
ואיך הייתה יכולה להיות תוצאה אחרת כאשר, המשטרה שחקרה את הפרשה, אלפים מאנשיה היו שותפים לקומבינה הזו?
לצערי, קברניטי המשטרה לא ראו בפרשה הזו נקודת שבר ולא עושה את הנדרש והעיפו את כל אותם שוטרים עבריינים. אלא בחרו לטייח, ובכך דנו לא רק את המשטרה למסלול שהתנהגות המושחתת מקובלת בה אלא גררו את כל המערכת הציבורית למסלול הזה.
מה שנשאר מן הפרשה הזו היא בעיקר מועקה ציבורית, מעוקה על מורים מפקפקים שבמקום ללמוד ולהשכיל קונים תואר, מעוקה על אנשי צבא לא מוסריים שמרמים את המערכת ומועקה על שוטרים שלא רק שלא מגנים עלינו מן העבריינים אלא שיש בניהם עבריינים לא מעטים.
אני יודע שמדובר רק בחלק מן האנשים אולי אפילו בחלק קטן, אבל המועקה שנשארה על כל המערכות האלו פגעה פגיעה קטלנית באמון הציבור בהם, אמון שיהיה קשה, קשה מאוד להחזיר.

לטעמי מוסר ההשכלה מן הסיפור, שכמו ההנאה הרגעית של החיך מאכילת שוקולד שלאחר מכן לצערנו נצבר כשומן, כך גם כאן כאשר נהנים לדפוק את המערכת עוד ועוד בסופו של דבר הנזק מן המערכת הדפוקה חוזר אלינו!              

בואו נאמר את האמת שווי השימוש ברכב היום הוא קומבינה, וכמו בכל קומבינה מי שנדפק הם אלו שלא בקומבינה. אבל בקומבינה הליסינג כולם יוצאים פראיירים, גם אלו שנוסעים לעבודה ברכב הצמוד וגם כל השאר. 
יותר מעשור שאני בתחום המחשבים ויצא לי לראות את הנקודה בה התחילה הקומבינה, לפי יותר מעשור מנהלי חברות ההיי-טק זכו לקבל רכב שטח יוקרתי. התשובה שקיבלתי על השאלה למה רכב שטח הייתה פשוטה, רכב שטח בזמנו היה מוגדר כרכב מסחרי ולכן היה יכול להיות נכס חברה, כמעט פטור ממס.
ב1998 בוטלה האבחנה בין רכב מסחרי לרכב פרטי, עד אז למרות שהיו חברות לא מעטות שנתנו לעובדים רכב מסחרי צמוד למרות שלא היו זוקקים לו לשם עבודתם, אבל בכל זאת תופעת הרכב הצמוד לא הייתה נרחבת.
משנת 1998 כאילו נפרץ הסכר, הוקמו חברות ליסינג רבות ובמהרה צמחו להם ציי רכב עם הלוגו במגרשי החנייה של חברות רבות.

איך זה שכולם מרווחים וכולם מפסידים 
לכאורה נראה שמהקומבינה הזו "כולם מרווחים", מרוויחות חברות הליסינג, שנותנות הלוואה כמעט ללא סיכונים. מרוויחות החברות שמחכירות את כלי הרכב האלו לשימוש עובדיהם, גם מכך שיש הכרה חלקית ברכב לצורכי מס של החברה עצמה וגם מכך שהחברה מצ'פרת את עובדיה. עובדי החברה גם מרווחים מכך, הם משלמים מס רק חלק מן השווי האמיתי של הטבה שהם מקבלים, וחייבים להודות גם ליטוף לאגו משחק תפקיד לא קטן בסיפור.
נשאלת השאלה מי מפסיד? מי שמפסיד הם כולנו. כולנו מפסידים זמן מן התגברות הגודש בדרכים, לכולנו נגרם נזק בריאותי מהתגברות זיהום האוויר וכולנו מפסידים כסף ציבורי ושטחים פתוחים שנדרשים לבניית עוד ועוד כבישים וחניונים לענות על הדרישות.
ייתכן שאם היה אפשר לכמת ולחשב את הנזקים האלו לכל אזרח, בהסתברות גבוהה שהיינו מגיעים למסקנה שגם העובדים שזוכים ליהנות מקומבינת הליסינג בסיכומו של דבר מפסידים.

קומבינת הליסינג היא דוגמא לאופן הלקוי בו מתקבלות החלטות כאן. בישראל כמו בישראל יש העדפה ברורה לקומבינות שמטיבות עם מעט בעלי אינטרסים פרטיים ופגועות באינטרסים ציבוריים.  
והיום שמנסים לתקן את העיוות הזה יש קושי עצום. ככה זה שבישראל שבה תדמית הפראייר היא בגדר אסון, קשה לשכנע את אלו שנהנו מקומבינת הליסינג לצאת ממנה ולחזור להיות "פראיירים".
כמובן שזו הייתה טעות גדולה של ממשלת ישראל בזמנו שנתנה תמריץ מס לתחבורה פרטית, במדינה קטנה וצפופה כמו שלנו אין ולא היה מקום "לחזון" הסוציאליסטי המפקפק של "מכונית לכל פועל".

אם אנחנו רוצים לחיות כאן לעוד הרבה שנים בארץ הזאת בין גבעות מוריקות ובאוויר צלול, יש צורך להחליף את הדיסקט המיושן בדיסק-און-קיי חדיש. בין השאר יש להטיל תמריץ שלילי על תחבורה פרטית, כמו העלאת מס על דלק ואגרות גודש, כמו-כן לעצור הקמת כבישים חדשים. לתת תמריץ לאי-שימוש ברכב פרטי, למשל ע"י הכרה במס על נסיעה בתחבורה ציבורית או לנסיעה משותפת, ועידוד הקמת מסילות רכבת ונת"צים.

לחבריי אנשי היי-טק אני רוצה לומר, אנא הביטו קצת מעבר לתלוש המשכרות, ותשאלו את עצמכם האם זה נכון שישראל תמשיך להיות מדינה פקוקה? האם זה נכון לתת לבריאות ילדנו להמשיך להיפגע מזיהום האוויר? האם זה נכון להפוך את הרחובות שלנו למגרשי חנייה אין סופיים?
אפשר להמשיך להיות יצירתיים ומובלים טכנולוגית וליסע לעבודה באוטובוס, רכבת, מונית, בהסעה מאורגנת או בקטנוע. היתרונות החברתיים והסביבתיים של הפחתת השימוש ברכב פרטי עולות לאין שיעור על הנזק הכספי האישי שאולי יגרם.
הגיעה השעה לומר שלום ולא להתראות לרכב הצמוד.  

*הכותב פעיל סביבתי וחבר הנהלת מפלגת הירוקים  

כמה שזה ישמע יבש, התשובה לשאלה הזאת היא פרוזאית, זה פשוט לא רווחי לשמור על הטבע.
נדמה שבעידן של הפרטה, כל מה שאינו רווחי אין לו זכות קיום, ומה לעשות טבע שהוא אינו אטרקציה יוצאת דופן הוא אינו כזה. להיפך הוא "מקור של הפסד".

נדהמתי לקרא היום בעיתון ידיעות אחרונות את דבריו של אקולוג רט"ג דר' יריב מליחי בנוגע לדו-חיים. מליחי צוטט בעיתון אומר שבשל הפגיעה בבריכות החורף בשרון יש מדיניות של העתקה של דו-חיים מבריכות אלו אל בריכות שהוקמו באופן מלאכותי בגן לאומי ירקון.
מדברים אלו ניתן להבין כי ברשות לשמירת הטבע והגנים יש מדיניות סלחנית לפגיעה בערכי בטבע מצד רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה אחרים. זאת במקום של מדינות של אכיפה ותכנון מול גורמי הפיתוח למען שמירה על הטבע.

לכאורה העתקה של ערכי טבע צריכה להיות המוצא האחרון, שממש אין ברירה וחייבים להיות מקום מבנה חיוני או שזה אינטרס חשוב ביותר למדינה. אז למה יש כל-כך הרבה העתקות של ערכי טבע?

להערכתי הדבר נובע בשל מדיניות קלוקלת של רשות הטבע והגנים. העתקת ערכי טבע היא מקור רווח לרשות ולכן הוא מיושם יותר ויותר. 

שמירה על ערכי הטבע במקומם המקורי הוא משימה קשה לרשות, היא כרוכה בלהתעמת מול ראשי רשויות ומול גורמי נדל"ן, וזה גם יקר צריך לקחת מומחים, צריך לנהל מערכה ציבורית ואולי לפתוח בהליכים משפטים, בקיצור כאב ראש ענק.
ואילו בהעתקה של ערכי הטבע אין את הכאב ראש הזה, הרשות אפילו מרוויחה ממנה, היא זוכה למימון נדיב לפעולת העתקה, לשמחתם של ראשי הרשויות וגורמי הנדל"ן שזוכים לפתח את המקום ללא התנגדות רצית וגם הציבור מבין כי הטבע נשמר "רק במקום אחר".
אבל לא כך הדבר, העתקה של ערכי טבע היא יותר תעלול יחסי ציבור מאשר תרומה לטבע.
ברור שטבע שהתפתח מיליוני שנים במקום מסוים אינו דומה ברוב המקרים לטבע שנמצא במקום אחר אפילו אם הוא סמוך.
לדוגמה בבריכות החורף בשרון יש שוני לא קטן מבריכה לבריכה, כל בריכה מאופיינת בממדים פיסיים שונים עומק, גודל וכדומה, לכן יש צמחיה שונה ובבע"ח שונים. למעשה כל בריכת חורף בשרון היא בית גידול שונה וייחודי!
כמובן שאין כל אפשרות להעתיק את כל בית הגידול אז מעתקים מספר צמחים ובע"ח נדירים שאולי ישרדו ואולי לא בביתם החדש, אבל בית הגידול המקורי שבו הם חייו יכחד ויאבד לעד. 

זוהו מחדל מוסרי חמור של הרשות לשמירת הטבע והגנים בכך שהיא מכבסת ומלבינה פגיעה בטבע. בכך הרשות לא רק של ממלאת תפקיד חיובי למען שמירת הטבע אלא אפילו תפקיד שלילי ומסייע להחמרת הפגיעה בטבע.   
 
רשות שימרת הטבע והגנים, לא זוכה לתקציב קבוע ראוי, ולכן היא מחפשת מקורות רווח חיצוניים. לצערי, אחד הדברים שעומדים למחירה זה תפיסת העולם והערכים עליהם היא הוקמה.
אני שואל את עצמי איזה זכות קיום יש לרשות שמירת הטבע והגנים אם היא לא עושה את תפקידה?

שאלת בניית ישובים החדשים בחבל לכיש אינה שאלה שולית כפי שנדמה, אלא שאלה מהותית על כיוון הציוניות כאן בישראל. עם כל הסימפטיה לאנשי גוש קטיף הדרך לתקן את העוול שנגרם להם לא צריכה להיות בגרימת עוול אחר!  

הציונית לאן?
משום מה מנהיגנו "המוכשרים" שרוצים לחפות על כישלונם עושים זאת בניסיון פתטי להידמות לבן-גוריון, לשיטתם אין יותר פשוט מזה. צריך לבנות יושבים חדשים וכך "להגשים" את הציונות ולהיות "בן-גוריון" מודרני.
הבעיה של המנהיגים שלנו היום שהם לא למודים מבן גוריון אלא מנסים לחקות אותו, מה שהיה נכון בשנות החמישים לא נכון היום. כמו שלא נשתמש בטכנולוגיה של שנות החמישים לשמוע מוסיקה במקום הטכנולוגיה המתקדמת של היום. כך זו אווילות ליישם החלטות של שנות החמישים היום.

חייבים להגיד גם השיח הציבור בעניין הציוניות לא התעדכן לזמננו ותקוע בשנות החמישים, ציונות נתפסת אצל רבים כמילה נרדפת להתיישבות, "הפרחת השממה", "בניין הארץ" ועוד שורה של קלישאות עבשות. הציונות לדעתי היא ביצור החיים כאן בארץ ישראל תוך שמירה על שגשוג כלכלי ושגשוג חברתי וכל זאת ע"י ניצול נכון ולא בזבזני של משאבי הטבע שלנו.

לפני הקמת המדינה ובראשיתה היו מספר סיבות לכך שהטקטיקה של הקמת ישובים חדשים הייתה נכונה. ישראל הייתה מדינת עולם שלישי, גובלות המדינה לא היו ברורים, לישראל היה צבא עני ולא דומיננטי, ישראל הייתה מדינה דלת אוכלוסיה עם מערכת תחבורה מוגבלת והחקלאות עתירת עבודת כפיים שהייתה הענף הכלכלי המרכזי.
ואילו היום, בחלוף 60 שנה, המצב שונה בתכלית, אנחנו אחת המדינות המתקדמות בעולם, הריבונות של ישראל ברורה, הצבא שלנו מתקדם, חזק ודומיננטי, ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם, בעלת מערכת כבישים מודרנית, ישראל היא חלוצת החקלאות הממוכנת והחקלאות עצמה הפכה להיות חלק שולי מן הכלכלה.

גסיסה ידועה מראש של ישובים זעירים
לא הרבה יודעים כי בישראל יש כ1500 יושבים, רוב הישובים האלו הם יושבים זעירים של כמה עשרות משפחות. צריך לזכור ישובים האלו שרבים מהם הוקמו כקהילה סגורה ועל בסיס חקלאות, לא מתאים למציאות של היום ולכן הישובים האלו במשבר דמוגראפי חריף.
היום שכלים חקלאים מתקדמים ויקרים מחלפים רבות מן המטלות של החקלאים, גורמת למציאות שיש יותר תוצרת חקלאית וצורך הרבה פחות חקלאים.
לצערי הרב בשל חוזקו הבלתי פרופורציונאלי של הלובי החקלאי בישראל, המדינה מזרימה משאבים רבים למגזר זה. משאבים אלו לא רק שלא פותרת את בעייתם של היושבים החקלאיים אלא גורמים לבעיות לישובים העירוניים הסמוכים ע"י זליגה של אזורי תעשיה ומסחר עירוניים לישובים אלו.   
ברור לכולם כי אין שם הצדקה להקים ישובים חקלאים נוספים, נשארת השאלה האם זה נכון להקים ישובים פרברים/קהילתיים?
לישובים קהילתיים יש מספר בעיות מהותיות, הן חברתיות, הן כלכליות והן סביבתיות.
ישובים אלו ברובם הם ישובים חד דוריים, יושבים שהוקמו ע"י קהילה הומוגנית סגורה, הדור השני בישובים אלו לא בהכרח מוצא את מקומו בישוב וזולג ברוב לערים ומכאן הדרך לגסיסת הישוב קצרה. זה אכן המצבם של ישובי מבוססי קהילה רבים. בעידן המודרני שכמעט בכל תוחמי החיים יש מגוון עצום של אפשריות בחירה, ישובים קטנים כאלו סובלים מאי-יכולת לספק לגרים בהם אפשרות להיות שותפים לחופש הבחירה הזה, וזו חולשתם העיקרית.
אבל האווילות הגדולה בהקמת ישובים חדשים היא כלכלית וסביבתית. הקמת ישוב אחד באזור בתולי כוללת בזבוז אדיר של משאבים. בניהם אפשר למנות בניה יקרה מאוד של כבישים, קווי מים ,ביוב וחשמל.

אבל המשאב שהכי מבוזבז בהקמת ישוב חדש הוא המשאב שהכי במחסור בישראל משאב הקרקע.
ישוב זעיר שבו חיים כמה עשרות משפחות זולל קרקע כמו רובע עירוני של 10000 תושבים, רק כבישי הגישה לישוב זוללים מאות ואלפי דונמים והישוב עצמו זולל עוד מאות דונמים של קרקע.

כל פעם אני נדהם מחדש לראות את הזלזול של מקבלי החלטות בישראל בארץ עצמה שממנה אנו חיים, לפעמיים נדמה שנופי הארץ הם המטבע הכי זול הקיים בישראל ואותם מקבלי החלטות מספסרים בנוף ובטבע של ישראל כאילו היה לא כלום. 

מה בן-גוריון היה אומר לאולמרט?
אני אומנם לא אורי גלר אבל אם הייתי צריך לנחש מה היום היה בן-גוריון אומר לאולמרט. הוא היה משהו כמו "אתה השתגעת למה אתה מחליט החלטות שאתה יודע שהם שגויות לא מתאימות למציאות?!?!"
לצערנו הרב המנוע של אולמרט עובד על דלק של קומבינות וספינים, ולכן קשה לזהות אם "קמפיין בן-גוריון" של אולמרט הוא קומבינה או ספין או אולי שניהם.  
אני יודע שאין סיכוי שהוא יקשיב, אבל צריך להגיד לאולמרט לך לאנשי גוש קטיף ותאמר להם ביושר "מדינת ישראל לא יכולה להיענות לכל גחמנותכם, הקמת ישובים חדשים היא בניגוד לאינטרס הלאומי, האינטרס הלאומי הוא לחזק ישובים עירוניים קיימים אנא מכם הקימנו את הקהילות שלכם בצמוד לישובים עירוניים."  

המציאות של היום מחייבת את ישראל להתקבץ ולא להתפרס, אזרחי ישראל צריכים לגור ולעבוד בישובים עירוניים/מטרופולינים. לא צריך להוסיף אף כביש ואף בית על שום גבעה בתולית, השטחים הפתחים המעטים שעוד נותרו צריכים להישאר כמו שהם, הנוף של ישראל הוא יפה ומגוון ואין יותר צורך "לקשט" אותו בעוד שחור של אספלט ובעוד אפור של בטון.

אפשר רק לתהות איך תוך 60 שנה חיסלנו את נוף ארץ הקודש שהעם היהודי חלם עליו 2000 שנה.

*הכותב פעיל סביבתי וחבר בהנהגת מפלגת הירוקים

לפעמים אני שואל את עצמי האם בישראל יש באמת תקשורת חופשית, שבאמת מביאה לציבור את האמת כפי שהיא התרחשה. שני מקרים שהייתי מעורב בהם לאחרונה מוכיחים אחרת, בהם התקשורת המקומית פעלה להסתרת מידע חשוב זאת כדי לסייע לפוליטיקאים החביבים עליהם.

חשש לניגוד עניינים – סיפור שנקבר
באוגוסט האחרון כתבתי מכתב לועדה למניעת ניגוד עניינים במשרד המשפטים, זאת לאחר שהתברר שחברה של חבר דירקטוריון בחברה עירונית של הרצליה זכתה בשני מכרזים של העירייה בהיקף של יותר 50 מיליון שקל זאת באמצאות החברה העירונית האחות "הכלכלית". לא זו בלבד, חוות הדעת המשפטית שטיהרה את העניין נכתב ע"י היועץ המשפטי של החברה הכלכלית שהיה מעורב עד צוואר בהליכי המכרז בו זכתה חברתו של חבר הדירקטוריון.
לכל הדעות מדובר כאן בסיפור חשוב על התנהלות עיריית הרצליה, חבר דירקטוריון בחברה עירונית זוכה בשני מכרזים גדולים של העירייה וממשיך להיות במעגל מקבלי החלטות של העירייה ובנוסף חוות דעת שהוזמנה לנושא נכתב ע"י לא אחר מאשר העו"ד שהיה אחראי משפטית על הליכי המכרזים.

בהחלט מדובר בסיפור לא נעים שיכול לפגוע בתדמיתה של ראש העיר יעל גרמן, "שחרטה" על דיגלה את נושא התנהלות התקינה. באופן מפתיע או לא מפתיע(תלוי איך מסתכלים על זה) הסיפור הזה לא פורסם בתקשורת המקומית של אזור השרון, למעט המקומון "קול הרצליה".
יותר מזה אני יודע שאחד העיתונאיים כתב על הסיפור, אבל הסיפור לא פורסם זאת בהחלטת העורך.
לדעתי אין חולק שיש כאן מידע חשוב לציבור של הרצליה שהיה ראוי שיפרסם, אבל באופן תמוהה לא פורסם בצורה ראויה.

מנכ"ל שמאיים לקבור חבר מועצה – עוד סיפור שנקבר
לפני ימים אחדים הייתי עד למקרה חמור שבו איים מנכ"ל עיריית הרצליה על חבר מועצה מטעם הירוקים ועליי שיקבור אותנו זאת בשל הערה על עישון במקום ציבור. אני ראיתי את העניין בחומרה רבה ופניתי בכתב לראש העיר יעל גרמן בדרישה להעמיד את המנכ"ל לדין משמעתי.
שוב לכל הדעות יש כאן סיפור משמעותי על איש בכיר בעירייה שמתנהג כבריון, עובד ציבור שתושבי הרצליה משלמים את משכורתו, והם ראויים לקבל דיווח על התנהלותו הציבורית.
גם כאן ראש העיר גרמן שמתגאה במאבק חסר פשרות נגד האלימות, טיאטאה את המקרה החמור הזה מתחת לשטיח. וגם כאן התקשורת המקומית של השרון, למעט "קול הרצליה", נמענה מלפרסם את הסיפור וכנראה כדי לא גרום מבוכה לראש העיר.
באופן תמוהה באותו יום שאמורה להתפרסם הידיעה המביכה על המנכ"ל זיכתה ראש העיר גרמן את אחד ממקומוני השרון בראיון מקיף ובלעדי. ואין פלא כי שבוע לאחר מכאן התפרסמו באותו מקומון מספר מודעות סרק, בעלות של עשרות אלפי שקלים, למוקד העירוני מטעם העירייה.

לסיכום
התדמית של עיתונאות חופשית ודמוקרטית היא בעירבון מגובל, התפקיד של עיתון לדווח על המתרחש באזור הכיסוי של העיתון לא מתקיים כפי שאפשר לצפות. האם אלו ממניעים כלכלים, האם אלו ממניעים "אידיאולוגיים" או האם אלו מניעים אישיים? קשה לשים את האצבע מה הסיבה להטיה הזאת, אבל לא משנה מה הסיבה מדובר בהתנהלות פסולה וחמורה שאינה מתיישבת עם כבוד מקצועי של מקצוע עיתונאות.
לי יש חשש כי יש מספר מקרים לא קטן שתוכן של עיתון נקנה ע"י פוליטיקאים ובכסף ציבורי.
למזלנו, בעידן האינטרנט יהיה זה בלתי אפשרי להסתיר עניינים כאלו, והנה עובדה אתם קוראים את זה כאן בבלוג שלי.       

תרבות הקומבינה הפכה משלולית קטנה לים גדול, ים כל-כך גדול שאפילו העשן שיוצא ממפעלי הספינים הגדולים שקמו להם בישראל לא מסתיר אותו.  
מי שחושב שהאיום הקיומי המשמעותי ביותר על ישראל הוא הגרעין האירני, טועה. האיום הקיומי המשמעותי ביותר על ישראל הוא הנגע של תרבות הקומבינה.
תרבות הקומבינה מדבקת כמו וירוס השפעת, ומתפשטת והורסת כמו גידול סרטני ממאיר. הדברים שנחשפו השבוע הם קצה קרחון של מערכת שלטונית נגועה וחולה.

אפשר לשער שאילו המשטרה הייתה בוחרת לצותת באופן אקראי במקום לרשות המסים, לכל מערכת שלטונית אחרת, בין אם זו עירייה, משרד ממשלתי, הצבא או אפילו המשטרה עצמה היא הייתה מוצאת ממצאים מסמרי שיער.
יש לשער שהתחושה הציבורית הקשה לגבי חשיפת השחיתויות ברשות המסים, היא לא בשל החשיפה הספציפית הזו אלא בשל התחושה החזקה כי החשיפה רחוקה מלהביא ריפוי הריקבון המערכתי הממאיר שהשלטון סובל ממנו.
אפשר להגיד "שהפרונקל" של תרבות הקומבינה תמיד ליווה אותנו בצורה זו או אחרת כחלק מן המערכת, אבל נשמרה על אש נמוכה, הקומבינטורים של פעם נתפסו אפילו כמשב רוח צעיר שמכניס תזזית למערכת. כל עוד היו בשלטון דור המנהיגים הקודם, מנהיגים כמו שמיר, בגין ורבין, אנשים אידיאליסטיים וצנועים הריקבון של תרבות הקומבינה לא התפרץ.
אין לי ספק שאילו מנהיגים אידיאליסטיים אלו היו נתקלים בתרבות הפוליטית והתקשורתית של היום הם היו מתייגים כפראיירים נכנכים, וחסרי סיכוי מול גלי ים הקומבינות האימתני.
אין לטעות ריקבון של תרבות הקומבינה בשלטון לא הגיע מלמטה אלא התפשט והתפרץ מלמעלה. כאשר נבחר ציבור קומבינאטור מגיע לתפקיד בשלטון באופן טבעי מגעים איתו עוזרים ופקידים קומבינאטורים כמותו, ברור לכל שאנשים ישרים באמת אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם אותם קומבינאטורים ולכן נדחקים במהירות מן המערכת. וכך כמו מגיפה, תרבות הקומבינה פשוטת ואוכלת כל חלקה טובה במערכת השלטונית.

באופן בפרדוכסלי התואר קומבינטור הפכה למחמאה לפוליטיקאי, קומבינטור נתפס כאיש מנצח, אדם שיכול להפוך במטה קסם נתוני פתיחה נחותים לניצחון פוליטי מוחץ ומי לא רוצה להיות בצד שמנצח. מרוב הכמיהה הזו לניצחון נשכחת פעמים רבות הדרך, והדרך לא פחות חשובה מהתוצאה לפעמיים אפילו יותר.
אפשר לתהות איך תוך שני עשורים הפכו תכונות כמו אידיאליזם ויושרה לתג של חולשה לפוליטיקאי. אולי ההסבר הוא שבתודעה הציבורית התקבע התלם שפוליטיקה היא מערכת מושחתות, ואין מה לעשות.
אני סובר שמנהיגים אמיתיים לא צריכים ללכת בתלם אלא לקבוע את התלם במיוחד אם הוא רקוב ומנוון כמו המערכת הפוליטית של היום.  
אם רוצים למגר את תרבות הקומבינה בראש ובראשונה אסור לנו לקבל אותה, הן בדברים הקטנים והן בדברים הגדולים.
במקרים רבים הבחירה היא שלנו, אם להצטרף לזרם, לעצום עיניים או לנסות למגר אותו. תרבות הקומבינה נמצאת סביבנו כל הזמן, למשל כאשר ג'יפ עוקף פקק בשוליים אנחנו בוחרים אם להצטרף אליו, לעמוד בשקט בפקק או לדווח על העבריין.
וכך גם בפוליטיקה הבחירה היא שלנו, האם לבחור במפלגה שסירחון הקומבינה אופף אותה מכל כיוון או במפלגה נקייה, עם אנשים ישרים ואידיאליסטים.

*הכותב פעיל סביבתי וחבר בהנהגת מפלגת הירוקים

אין ספק שמערכת התכנון בישראל זקוקה לרפורמה, די להביט על מודעות התכנון והבניה כדי להבין כמה רחוק הנושא מלהיות נגיש לציבור הרחב. אבל לא תמיד תהליכי רפורמה הם באמת כאלו, יש מקרים שהמילה "רפורמה" היא מסך עשן שנועד להסוואת שינוי שמטיב עם גורם כלשהו.

ברפורמה הזאת השינוי המהותי הוא החלשה של ועדות מחוזיות. בישראל יש 6 ועדות מחוזיות שבהם נעשית עיקר העבודה התכנונית של ישראל. ועדה מחוזית אמורה להיות גורם בעל ראיה אזורית כוללת שמביא לידי ביטוי את התפיסה התכנונית הלאומית.
עצם תפקידה כחוצץ של ועדה מחוזית בין הממשלה לבין הרשויות המקומיות, מדגיש את חשיבותה. מחד יש תפיסת עולם תכנונית לאומית ומאידך יש את ראשי הרשויות בעלי ראיה אינטרסנטית צרה שרוצים לקדם את רשויותיהם ואת עצמם.
לעומת הועדות המחוזיות שבהן יש שאיפה לייצוג של מגוון האינטרסים, ועדות מקומיות, על-פי רוב, הן מוטות מתנהלות בחוסר שקיפות וללא ייצוג של מגוון האינטרסים.

בתודעת השירות של היום ברור לנו שאם אנחנו רוצים לקבל שירות טוב אנחנו צריכים לשלם. משום מה בתודעה של רבים שירותי קבלת החלטות מנבחרי ציבור נחשב כשירות נחות, וכנראה זו הסיבה שרוב נבחרי הציבור ברשויות המקומיות לא זוכים לשכר, למעט ראשי הרשויות וסגניהם.
יש לזכור כדי לקבל החלטות טובות, חברי ועדות תכנון חייבים ללמוד חומר רב וסבוך, להכיר חוקים ותקנות, ובעיקר להשקיע זמן רב בנושא.
כל עוד החלטות תכנוניות הרות גורל לא היו מתקבלות בוועדה המקומית אלא בוועדה מחוזית, אי-מתן שכר לנבחרי הציבור שחברים בועדות אלו היה נסבל. אבל הרעיון שמתנדבים יקבלו החלטות שגלום בהם ערך כספי של מיליונים ועשרות מיליונים הוא מגוחך ומסוכן.

יצירת מעמד חדש של ברונים פיאודאליים
בשל הבחירה האישית של ראשי הרשויות, במקרים רבים הדיונים בועדות מקומיות הם עקרים, לא דמוקרטיים ומתנהלים ברוחו ובצלמו של ראש הרשות. לא פעם ולא פעמיים, ראשי רשויות דחפו למימושן של תוכניות בנייה ופיתוח, להן הייתה התנגדות ציבורית רחבה, לא רק ברמה העירונית אלא גם ברמה הארצית. למשל – תוכנית ספדי שקודמה בידי עיריית ירושלים, תוכניות עיריית אשדוד בעבר לבנות באזור "הדיונה הגדולה", תוכניות עיריית חיפה למרינה באזור ראש הכרמל, ועוד.
המשמעות של הפקעת התכנון מן הועדות המחוזיות והפקדתו בידי ראשי הרשויות היא הפיכתם של ראשי רשויות לברונים פיאודאליים מודרניים.
במציאות פוליטית בה קמפיינים עולים ממון רב, אין ספק שברונים מודרניים אלו יעדיפו להעניק זכויות בעלות שווי כספי אדיר לבעלי הון שהם רוצים ביקרם. גם אם זה כרוך במחיר של פגיעה באיכות החיים של התושבים, בשאלות כמו זיהום אוויר, רעש, קרינה ושטחים פתחים.
החלשה של הועדות המחוזיות היא ללא ספק משאת נפשם של בעלי ההון והפוליטיקאים שרוקדים לחלילם. לכן אין זה פלא שרפורמה זו מבצעת היום כשאולמרט ומפלגת קדימה אוחזים במושכות השלטון. כבר במרס 2004 אמר אולמרט לועדת הכלכלה "צריך סוף כל סוף לבטל חלק ניכר מהוועדות המחוזיות כי אין בהן צורך, אין בהן תועלת." 
אולמרט ובר-און יודעים מה שנעלם מעיני רבים בציבור, בשנים האחרונות הועדות המחוזיות הן שומרי החותם מפני השתוללות הנדל"נית של ראשי הרשויות.    
משמעות של הרפורמה הזה אינה להטיב עם כלל האזרחים כמו שטוען שר הפנים, אלא עם מיעוט שולי של האזרחים שההון נמצא בכיסו.
אין לטעות – למרות שהנושא הזה נשמע טכני, בירוקראטי ומשעמם, ההשלכות של הרפורמה הזו, שנרקחה כנראה במודע ללא דיון ציבורי וללא שיתוף של ארגונים חברתיים וסביבתיים, יהיו הרסניות לסביבה ולאיכות החיים של כולנו.
מתן יד חופשית לועדות מקומיות משול למתן אפשרות לחתול לשמור על השמנת, וליצירת מעמד של חדש של ברונים שיהיה בלי אפשרי להזיז אותם מכיסאם.
   
*הכותב פעיל סביבתי וחבר בהנהגת מפלגת הירוקים

היום התפרסמה ידיעה כי שש מן העצים המפורסמים בישראל שהפכו לסמל של הישוב עתלית נכרתו באישור קק"ל לטובת בניית תחנת דלק.
אני תוהה איך מישהו בקק"ל יכול לאשר במחי יד כריתת עצים בעלי ערך היסטורי רב, כמו עצי הדקל בעתלית שהם ללא ספק סמל לחזון הציוני של גאולת הארץ ושל גבורתם של אנשי ניל"י.

כריתת דקלי עתלית אינם מקרה יחיד או ייחודי, לעיתים קרובות פונים אלינו בדחיפות אנשים ששומעים רעש מסורים ברחוב, בדרישה שנפעל להפסקת כריתת עצים. הרבה פעמים זה מאוחר מדי והיכולת לעצור את כריתת העצים היא כמעט אפסית!

יש מקרים שמדובר בעצים בוגרים ואפילו עתיקים שנכרתים באישור, כריתת עץ ללא אישור היא עבירה פלילית, במקרים רבים לא ברור למה ניתן אישור כזה.
הבעיה שאין שום אפשרות לפעול ברצינות או אפילו לדעת מראש על הכריתה המתוכננת, והעצים חד דינם להיכרת בלי שמישהו ידבר לטובתם או אפילו ינסה.

אני חושב שהגיע הזמן שקק"ל תדלג למאה ה21 ותנהג בשקיפות בכל הנוגע לכריתת עצים, קק"ל חייבת להקים אתר אינטרנט שבו יפרסמו כל הבקשות לכריתת עצים לפחות חודשיים מראש.
באתר הזה חייבת להיות אפשרות לציבור להגיב ולכתוב השגות, ולפני מועד הכריתה תפרסם החלטת קק"ל לגבי כריתת העץ תוך מתן זמן סביר לציבור לפנות לבית משפט.

אני בטוח שמתוך מאות מיליוני השקלים שקק"ל מוציאה מידי שנה ימצא סכום כסף פעוט ביחס לשומנים הרבים שיש בקק"ל לטובת פרסום כל בקשות כריתת העצים.

אולי אם קק"ל הייתה נוהגת בשקיפות היתה נמנעת כריתת העצים המיותרת והשגויה בעתלית.

קראתי את הרשימה הנהדרת של דורון רוזנבלום, ועלה במוחי רעיון למה לא להרים את מצעד הפאשלות הישראלי?

כנראה משלל המילים בשפה העברית שמתארות כישלון הייתה חסרה מילה, פאשלה היא מילה בערבית שאימצנו שפירושה אצלנו הוא מעין מיזוג של כישלון, מחדל ורשלנות.
לקוראים שעלו לארץ לאחרונה ולקוראים מן המאדים, פאשלה היא לא סתם כישלון אלא כישלון לא סביר שגורם למבוכה, אפשר להגיד שהפאשלה "מדורגת" בין טעות וכישלון למחדל וביזיון.
למרות שפאשלה היא מילה ערבית היא מילה מושלמת שמתאימה לאופי של עם היהודי שמצד אחד ביקורתי ומצד שני סלחן, מין פשרה כזו שנועדה לרצות את שני הקטבים האלו, ועל הדרך נותנת כבוד לשפה הערבית.

אין מה להגיד בחודשים האחרונים יש אינפלציה בפאשלות, עד כדי-כך שפאשלה רודפת פאשלה והציבור נשאר מבלבל בלי יכולת "להתענג" על הפאשלות הטריות שיצאו מן הטאבון כי ריח הפאשלה שזה עתה יצאה מן האש לוכדת את תשומת ליבו, ולא חשוב כמה הפאשלות שעל המדף הן עסיסיות ומגרות.
לא ברור אם הפאשלות תמיד היו כאן ורק עכשיו הם זוכות לפרסום ופופולאריות, או שזו באמת ,כמו שדורון רוזנבלום אומר, התקופה הזו נגרמה משימוש של גורמים עוינים במראה מיוחדת שמשבשת את תאי מוחנו.

בכל מקרה זאת תהיה פאשלה אם נשאיר את הפאשלות ללא טיפול ומעקב, לכן הגיעה השעה להרים את מצעד הפאשלות של ישראל.
אם חושבים על זה, מצעד פאשלות הוא לא רעיון כל-כך מופרך פאשלות הן כמו שירים. יש כאלו שלא משנה כמה הדיסק נשחק באלפון גלגל"צ תמיד נשמח לשמוע אותה שוב(מישהו אמר חיסול חאלד משעל?), ויש כאלו שאחרי ששבוע טחנו לנו את השכל איתם הם כבר נמאסו ולא רוצים לשמוע אותם יותר(מישהו אמר ניירות הערך של חלוץ?).

גם אני שידוע כחבוב הז'אנר לפעמים שוכח פאשלה טובה שהתרחשה לאחרונה, למה אף אחד לא משדר פליי-ליסט של פאשלות? לדעתי אין ברירה מישהו צריך לעשות סדר ביער הפאשלות האלו.
אני חושב שיש בישראל מספיק כשרון בתחום ועם ישראל בשל להעמיד מצעד פאשלות שבועי וכמובן מצעד פאשלות שנתי שיתקיים אולי בכל חודש יולי, לציון "עסק הביש".

הנה תזכורת לכמה מן הפאשלות הבולטות שהיו בחצי שנה האחרונה: אולמרט, פרץ, הגמלאים, רמון, קצב, חטיפת שליט, החטיפה בלבנון, הפגיעה באח"י חנית, אי-יכולת לטפל ברקטות, אי פינוי ישובי הצפון, מינוי ועדת החקירה, חוסר יכולת לבלום את הגרעין האירני, פיקוח על עמלות הבנקים, בריחת בני סלע ודודו טופז.
אני בטוח ששכחתי כמה, אשמח אם תזכירו לי?

מעניין אם יש בישראל גוף תקשורת שיאות להרים את המצעד הזה, וכמו בגלגל"צ לפרסם את רשימת הפאשלות ולתת לעם לדרג אותם, גם תהיה הפינה לשיפוטכם, הכניסה הגדולה, ובסוף השנה ייבחרו פאשלונר השנה ופאשלת השנה.

שקיעה שצולמה ב18/11/2006 צילום: דרור עזרא