אופנת הצרכנות הירוקה מגיעה גם אל ענף הנדל"ן. קבלנים וחברות יזמיות מציעים שכונות ובתים ירוקים, והלקוחות מוכנים לשלם עליהם יותר

לכתבה בהארץ לחצו כאן…

עיריית תל-אביב-יפו, ביחד עם משרד התשתיות הלאומיות, השוקד שנים על מחקרים לקידום החיסכון באנרגיה במבנים, יזמו מפגש של חברים בועדות בניין עיר בגוש דן ואנשי מקצוע בתחום התכנון מודע האקלים. מטרת המפגש, להאיר ולהעיר את המשתתפים לגבי הצורך בשילוב הנחיות תכנון מודעת אקלים בתכניות מפורטות של בנית מגורים לגובה ברחבי גוש דן.

להזמנה ליום העיון לחצו כאן…

בעוד כעשור תיאלץ המדינה להפסיק את פרויקט הנתיב המהיר לתל אביב ולפצות את הזכיין; העלות המשוערת: 480-600 מיליון שקל

לכתבה בהארץ לחצו כאן…
מה זו אגרת גודש דינמית?, לכתבה לחצו כאן…

אנשי האוצר ומשרד התחבורה משווקים לנו תוכנית שתעודד את האזרחים לנסוע באוטובוס. אלא שכמו בהרבה מקרים, גם הפעם מנסים לעודד אותנו לעבור לתחבורה ציבורית מבלי להציע שיפור בשירות ומבלי לספק את התשתיות המתאימות.

מטרופולין גוש דן צריך את הרכבת הקלה כמו אוויר לנשימה, תרתי משמע. מעבר להקלה בעומסי התחבורה האדירים הרכבת עשויה להפחית את זיהום האוויר באופן ניכר. גם בכך יש נחמה. אבל רכבת קלה היא רק התחלה. רכבת קלה בלבד, גם אם תהיה יעילה, לא תעשה את העבודה. לכך חייבים להוסיף, בעיקר בתל אביב, תשתית אוטובוסים שתשלים בעבור הנוסע את ה"מייל האחרון" ותיקח אותו עד לדלת הבית או המשרד.

מי שהתוודע למערכת התחבורה של העיר לונדון לא יכול שלא למות מקנאה. בלונדון, לא רק שמופעלות כל מערכות ההסעה ההמוניות – רכבת מהירה, רכבת תחתית, אוטובוסים, מוניות ואפילו סירות לאורך התמזה – אלא שהן מסונכרנות ביניהן. נוסע יכול לשלב כמה כלי תחבורה בקלות רבה ולסמוך על התכנון המוקדם שלו בכל הנוגע ללוחות הזמנים.

רכבת קלה היא צעד בכיוון הנכון, אך כמו תמיד זהו צעד קטן מדי ומאוחר מדי. כל מי שאמון על נושא התחבורה בישראל חייב לחשוב איך ייראה מערך התחבורה המשלים לרכבת הקלה, לפחות בתל אביב. עשר שנים הן לא לא הרבה זמן כשמדובר בפרויקטים לאומיים בישראל. זהו עניין בוער. כל מי שנסע באחרונה ברחוב אלנבי בתל אביב וראה את שיירות האוטובוסים האינסופיות המעשנות את הרחוב, מבין שפתרון כזה מחויב המציאות גם בלי קשר לרכבת הקלה.

במקום עשרות קווי אוטובוסים הנראים כמו ספגטי חסר תוחלת ובזבזני, מוטב היה לחלק את תל אביב לכמה קווי אורך ורוחב קבועים. קווי האוטובוס לא יסתמו עוד את כל רחובות העיר אלא ייסעו בקו אורך או קו רוחב אחד, הלוך וחזור במשך כל היום. בקצה כל קו תוקם תחנה גדולה יותר, אליה יגיעו האוטובוסים הנכנסים לתל אביב מערים אחרות.

לדוגמה, אוטובוס מפתח תקוה לא ייכנס לעיר אלא יוריד את הנוסעים באחת התחנות בהיקפה של העיר. שם יעלו הנוסעים על אוטובוס הנכנס לעיר. הואיל ומסלולי הנסיעה בתוך העיר הם ישרים, ללא פניות שמאלה או ימינה, משך ההמתנה לכל אוטובוס יהיה מינימלי, בוודאי בהשוואה למצב כיום. זאת עוד לפני שהזכרנו את הפשטות שבהתנהלות; יותר לא נצטרך לנחש היכן בדיוק עוצר כל קו. אוטובוס הנוסע על דיזנגוף ישרת את רחוב דיזנגוף בלבד.

על הנייר הדברים תמיד נראים הרבה יותר פשוטים. בפועל, גם התוכניות הפשוטות ביותר מחייבות מאמצים אדירים, החל מהתגברות על ביורוקרטיה מפלצתית, עבור בנטרול אינטרסים של קבוצות לחץ אגרסיוויות וכלה בבעיות הנדסיות סבוכות. פתרונות דומים כבר עלו בהזדמנויות שונות. למען הסר ספק אנחנו מוותרים על כל קרדיט בעניין – ובלבד שמשהו כבר יתחיל לזוז, למען השם.

מציעים לבנות במקום זאת אלפי דירות במתחם תע"ש או במתחם באסה ברצליה

לכתבה בNFC לחצו כאן…

 מאת: עו"ד אמיר לירן

כיום אנו מצויים בעידן חדש, עידן של חופש מידע. המחוקק העלה את זכות האזרח לקבל מידע מרשויות ציבוריות עלי ספר, בציינו כי "הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי.  היא תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות של אדם בכל תחומי החיים.  נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שיוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון". אנו עדים לדמוקרטיזציה של ההליך המינהלי, והחלת עקרון הפומביות על דיוני הרשויות הציבוריות תואם למגמה זו.

גם בית המשפט העליון פסק כי מידע בעל אופי ציבורי מובהק יש לחשוף לציבור, וכי "מסקנה זו מתבקשת מתכליתו האמורה של החוק (חוק חופש המידע – א.ל.), מחובת הנאמנות שהרשות חבה בה כלפי הציבור ומהיותו של המידע המצוי בידיה קניינו של הציבור."

בעבודה זו יטען כי ללא החלת עקרון הפומביות על דיוני הרשויות הציבורית, הרי הלכה למעשה חוק חופש המידע הופך להיות אות מתה בספר החוקים. פומביות הדיון היא הפן המשלים של זכות הציבור לדעת, והגשמתו יוצקת תוכן ומשמעות לזכות זו.

עוד לפני חקיקתו של חוק חופש המידע, נקבע כי ללא מידע מרשות ציבורית לא תיתכן ביקורת ציבורית, כדברי בית המשפט העליון: "ביחסים שבין הפרט לבין רשויות השלטון, יש להגשמת זכות הציבור לדעת חשיבות ראשונה במעלה. בכך תלוי עצם קיומה של ביקורת ציבורית על פעולות הרשויות, ובקיומה של ביקורת זו מותנה אמון הציבור ברשויות עצמן".

אכן חוק חופש המידע, יצר מנגנון מתאים לבקשות לקבלת מידע מרשויות ציבוריות אך חוק זה במתכונתו מתאים אך ורק  לצרכיו של האזרח היודע בבירור באיזה מידע הוא מעוניין לקבל מהרשות הציבורית.

כיצד יפעל אזרח, המעוניין לקיים ביקורת ציבורית על הרשות, אך אין בידיו כל ידיעה אילו החלטות קיבלה הרשות הציבורית ? האם על אותו אזרח להגיש מדי חודש בחודשו בקשה למידע, בו תתבקש הרשות לציין בפני האזרח אילו החלטות קיבלה הרשות לאחרונה, על מנת שהאזרח יבקש להיכנס לעובי הקורה של אותן החלטות ? היום אזרח המעוניין לבקר רשויות ציבוריות נתון לחסדיהן, ירצו ידווחו לו על החלטותיהן, ירצו יתעלמו ממנו, במקרה הטוב יזון האזרח מהדלפות של גורמים פנימיים, אשר יתנו לו רמז לכיווני ביקורת אפשריים.

דווקא אי הידיעה על החלטות רשות ציבורית במועד קבלתן, מונעת מהאזרח כל אפשרות מעשית להעמיד אותן החלטות לביקורת משפטית של בית המשפט לעניינים מינהליים או של בית המשפט הגבוה לצדק לפי העניין, באשר תיטען כנגד האזרח טענת סף של שיהוי, אשר תקבל משנה תוקף כאשר הרשות הציבורית הוציאה כספים ליישום החלטותיה, וצדדים שלישיים הסתמכו על אותן החלטות.

התוצאה הכאובה היא, שהיום הרשויות הציבוריות פועלות הלכה למעשה במחשכים, פטורות מלתת לציבור דין וחשבון מלא על החלטותיהן, פטורות מביקורת ציבורית בזמן אמת, ונהנות למעשה מצנזורה שאיננה מגיעה להן כדין.

גם אם נבחן רשויות ציבוריות המחויבות לפעול בפומבי ובנוכחות הציבור, נמצא שאותן רשויות פועלות הלכה למעשה בסודיות, באשר החובה לפעול בפומבי, איננה כוללת מבחינת הרשויות גם החובה לידע הציבור על קיום אותן פעילויות, כדי שיוכל לממש את זכותו להיות נוכח באותן פעילויות.

המשך »

המשרד להגנת הסביבה גילה הלילה את מקור הריחות הרעים שהתפשטו אמש באזור חיפה והקריות: מדובר בתוצאה של שריפה פיראטית של פסולת בשילוב עם פליטה חריגה ממפעל "פרוטארום". הירוקים: "מפעלי המפרץ הם פצצה מתקתקת. התושבים חיים בפחד יום-יומי"

יו"ר מפלגת הירוקים, פאר ויסנר, קרא למשרד להגנת הסביבה לנקוט ביד קשה נגד מפעלים מזהמים, ואף להעמיד את מנהליהם לדין. "אזרחי מפרץ חיפה חיים בפחד יומיומי מפיח המפעלים הסמוכים לבתיהם שהם פצצה מתקתקת. חייבים להפסיק את המצב שמפרץ חיפה משמש פח הזבל של מדינת ישראל", אמר וייסנר.

לכתבה בYNET לחצו כאן…

בתום מאבק שנמשך 3 שנים הצליחו תושבי שכונת הר נוף בירושלים, יחד עם ארגון שומרה לסביבה טובה, להביא לביטול פרויקט לבניית מגדלי מגורים בשכונה

לכתבה בYNET לחצו כאן…

תושבי הישובים הסמוכים לתוואי המתוכנן לכביש, שאמור לחבר בין כביש 6 לנתיבי איילון, עתרו לבג"ץ בדרישה שיורה לממשלה לסלול את הכביש במנהרה כדי שהאוויר לא יזוהם והקרקע לא תיפגע

לכתבה בNRG לחצו כאן…

הסיפור הזה של חוק הקסדות, מעבר לעניין עצמו שהוא די טיפשי, מגלם עניין עקרוני על הקשר בין המחוקק לבין האזרח. עולה השאלה מהו החופש של שיקול הדעת של אזרחים לגבי בריאותם? האם אפשר להגביל את שיקול הדעת הזה? ואם כן באלו מקרים? 

חוק הקסדות הוא דוגמא נהדרת איך המחוקק נכנס "לתחתונים" של האזרח, המחוקק אומר כאן בעצם אתה אזרח טיפש אני כמחוקק יודע יותר טוב ממך מה "טוב" לך, ואני לא אתן לך שום שיקול דעת.
לביטול שיקול הדעת של האזרח לגבי בריאותו יש מסר כפל, מסר של נחיתות שיקול דעתו על פני שיקול הדעת של הרשות ומנגד יש מסר של הסרת האחריות מן האזרח על מעשיו, "אני שמיתי קסדה לא אמרו לי שצירך לרכב בזהירות", ולכן אם הקסדה לא הצילה אותי אז הממשלה אשמה.

מדובר בחוק טיפשי, מגלומני וגורף, בעולם רק ב3 מדינות קיים חוק קסדות גורף כמו החוק החדש, אוסטרליה, ניו-זילנד ודרום אפריקה. במדינות אירופה שבה תרבות האופניים משגשת בשנים האחרונות אין חוק כזה, באוסטרליה למשל התגלה שמספר הרוכבים ירד ב40% לאחר חקיקת החוק. האבסורד בכל הסיפור שמחקרים שנעשו באוסטרליה לא הראו שום ירידה במספר ההרוגים לאחר חקיקת החוק. מחקרים אחרים שנעשו בעולם לגבי בטיחות רוכבים מוכחים כי הגרום המשפיע ביותר על בטיחות הרוכבים הוא מספרם, ככול שיש יותר רוכבים יש פחות הרוגים.
  
אבל למה לעצור עם חוק הקסדות? למה לא לחייב רוכבי אופניים לרכב רק על אופניים עם בלמים תקנים(רצוי מסוג דיסק)? למה לא לחייב את הרוכב ללבוש בגד מחזיר אור? או לשים וינקרים?
אם כבר אביזרי בטיחות לטובת הרוכב, למה לא לחייב אותו להעביר את האופניים טסט שנתי, שבו יבדקו כל אביזרי הבטיחות? ואולי גם לחייב ברישיון רכיבה? הרי לא יתכן שירכבו ברחוב ישראל רוכב אופניים לא מיומנים שיפגעו בעצמם.

יקפצו אנשים ויגידו, אבל במכוניות יש חובה לחוגר חגורה, גם זה דרקוני?
ההבדל לטעמי שנהיגה ברכב מנועי היא פריבילגיה, שדורשת יכולות נלמדות על כלי שיכול לגרום נזק קשה לשאר משתמשי הדרך אם נוהגים בו ללא מיומנות. פריבילגיה זו כמובן מותנית ברישיון, ולכן יש היגון בהתקנת תקנות למען המשך השימוש בפריבילגיה לנהוג ברכב מנועי.

יקפצו אחרים ויגידו זה לטובת הרוכבים?
יפה שהכנסת דאוגת לבריאות הרוכבים, אבל למה להסתפק רק בקסדות? אולי השוטר צריך לבדוק את הבלמים של האופניים? גם זה עניין בטיחותי. ואם כבר בריאות למה לא להפסיק את נסיעת הרכבים המזהמים בעיר? גם הם פוגעים בבריאות הרוכבים. ומה עם המדרכות העקומות ושאר המכשולים? שגם הם יכול לפגוע בבריאות הרוכבים. ואם באמת רוצים לדואג לבריאות הרכובים למה לא לאסור בכלל נסיעה של מכוניות הרי הן הקוטלות מספר אחד של רוכבי אופניים, ושום קסדה אופניים לא תמנע פגיעה קשה בתאונה עם מכונית.

יש לזכור שעם הטיעון דאגה לבריאות האזרחים אפשר ללכת רחוק מאוד, ולהגיע למחוזות שנצטער על שהגיענו אליהם. למשל מחר רופאים יאמרו שזה טוב לבריאות לקחת כל בוקר ויטמין C,B וZ למה שלא יחייבו בחוק את כל האזרחים לקחת אותם? ומי שלא יעשה זאת יקבל קנס. ולמה לא לחייב בחוק חולה לקחת את התרופות שהרופא רשם לו? הרי זה לבריאותו מה רע בזה?

מה שרע בזה שמדינה חופשית ודמוקרטית דוחפת את האף למקומות שהיא לא צריכה, הופכת למדינת צבא, שבה אזרחים הופכים לחיילים חסרי שיקול דעת, ששגרת חייהם מתנהלת לפי פקודות.
רבים מאזרחי ישראל היו בצבא, ויודעים את המשמעות של שלילת שיקול הדעת בדברים הבסיסיים ביותר כמו מה ללבוש מתי להתגלח או איך להסתפר, אנו מקבלים את המשמעת הצבאית כהכרח למען הפעל כוח יעילה במקרה הצורך. אבל למה להפוך את כל שיגרת יומנו האזרחית לשגרה צבאית?

לאופניים וכלים גלגליים דומים אין צורך ברישיון(היום) ואדם יכול להשתמש בהם כרצונו לרכב בחוף ים, בפארק, על המדרכה ועל בכביש. אפשר וצריך להשאיר לאזרח את שיקול הדעת אם הוא רוצה לחבוש קסדה ובאיזה מקרה. לא צריך להרוג את ההנאה ברכיבה על האופניים ע"י חוקים ותקנות טיפשיים שלא יהיה אפשר לאכוף ורק יגרמו לאנשים להרגיש שהם עבריינים בלא עוול בכפם.

אני תוהה האם אולי באמת הגיע הזמן לחוקק חוק נגד מחוקקים מגלומנים ותאווי פרסום, שמחוקקים חוקים מיותרים שרק מגברים את המיאוס של האזרחים מן הכנסת.

לחתימה על העצומה שלנו לחצו כאן…